תערוכות

העבודות המקובצות בתערוכה זו שואפות להצביע על עולם טרנס-תרבותי חלול וצרכני שנוצר בעקבות שליטתה הבלתי מעורערת של הגלובליזציה. היצירות בוחנות את ריבוי המשמעויות של ייבוא מוצרים, מנהגים, תרבויות ובני אדם ואת הכוחנות הכרוכה בהחדרתם, כייצוג של האימפריאליזם התרבותי העכשווי.

העבודות בתערוכה משקפות חיבור מושגי של הנוצץ והמפתה, השטוח והשביר, ובתוך כך מעניקות ייצוג גם לדלות החומר. מוטיבים קלאסיים מוּכרים מוצגים כקורבן של תרבות השפע המערבית, שהופכת כל אלמנט בתרבות – אפילו איקונות מקודשות – לחפץ שיוצא מפס ייצור אחיד. אופני הייצוג השונים משקפים את העיסוק הביקורתי בעולם הצרכנות האובססיבי, שלתוכה נסחפו החברה הישראלית בכלל ושדה האמנות בפרט.

התערוכה שואפת לשקף את המורכבות הכרוכה בערכו הסימבולי של עולם הרכב ואת ההתנגשות בין העולמות השונים. חלק מהעבודות מדגישות את האופן שבו המכונית מנוצלת למיפוי תפקידים מגדריים. יצירות אלה מערערות על קלישאות מעולם הפרסום, המתארות בדרך כלל מכוניות כאובייקטים דומים לנשים – נוחות וצייתניות. עבודות אלה מבליטות את הפיכתה של המכונית לפנטזיה.

תערוכה זו מתמקדת בתגובותיהם של אמנים עכשווים לנושאים של דת ואמונה במציאות הגלובלית העכשווית, הנתונה לשליטתה של תרבות הצריכה.

בזירת האופנה הצרכנות מתבטאת באופן המובהק ביותר והפכה לדרך חיים מקובלת. נראה כי תעשיית האופנה העכשווית שואפת להתחדש תמיד, וכך מנציחה את היותה מערכת התלויה בתשוקה מתמדת לרכוש פריטים בסגנונות שונים. תעשייה זו נקשרת לתכונותיה של החברה המודרנית, המאופיינת בהשתנות מתמדת ובחיפוש אחר משמעות במציאות בלתי יציבה.

האופניים שסביבם בנויה הצבה זו נקשרים להשראה שאולף קונמן שואב מרחובות ברלין, העיר שבה הוא מתגורר בשנים האחרונות. בחלוף עונות השנה, כאשר הדיפרסיה של החורף מתחלפת למאניה של האביב והקיץ, מתמלאים עורקי העיר באופניים.

במיצב מקדש לאייפונים (2018) האמנית האמריקאית אדי וואגנט יוצרת אנדרטה למכשירים ניידים מיושנים שנזרקו עם כל גל של שדרוג טכנולוגי. הפלאפונים מסודרים בשכבות, כמו שרידים של חפצים אהובים, המשומרים לצד מנחות זיכרון נוספות. כאשר הטלפון נמצא תמיד בהישג ידו של המשתמש, ההיקשרות אליו בלתי נמנעת והופכת נורמלית. תלות כזו יכולה להוביל לקשר רגשי חזק, לאהבה של ממש.

המיצב של חנאן אבו חוסיין מורכב מחזיות משומשות שהוקפאו ביציקת בטון. טכניקה זו מאפיינת את השימוש בחומרי גלם לא קונבנציונליים שרווח ברוב עבודותיה – שימוש המאפשר לאמנית לבטא את קולה האישי-נשי בנושאים של דת, קפיטליזם, ניצול מיני, אהבה וחירות אישית.

בשפתו החזותית אייל אסולין חוקר את תרבות השפע בהתייחס להיבטים כלכליים חברתיים גלובליים. עבודותיו מתחקות אחר תרבות המזרח ומכילות מארג של מסמני סטטוס היסטוריים, מגדריים ואמנותיים. אלו מוצגים באופן בוטה, המגחיך את בולמיית הצריכה העכשווית. אסולין מבטא זעקה אסתטית גברית המשקפת את תרבות ה"אובר" ומציג דימויים המציפים דיכוטומיה תמידית בין עבודת הכפיים לבין השפע.

התשוקה לאובייקטים, התשוקה לקניות, ל"שופינג", מתורגמת בימינו לבילוי זמן פופולרי. ואכן, חלק ניכר מן האנושות המאושרת, המצוידת בכרטיסי האשראי, מתייצבת בחגיגיות לפולחן הצריכה. המטרה היא למצוא משמעות ולגלות זהות חדשה: "אני צורך משמע אני קיים"; אני חלק בלתי נפרד מקבוצה של אנשים מאושרים – צרכנים של סחורות והזדמנויות.