תערוכות

אנו חיים היום במפנה היסטורי של "משטר פוסט־אמת", שבו הסוכנים הפוליטיים משתמשים במניפולציות מתוחכמות כדי לשלוט בדיון הציבורי. מושגים חדשים מציינים כיום את עיוות האמת: "אמיתיוּת" (truthiness), "פייק ניוז" (fake news) ו"עובדות אלטרנטיביות" (alternative facts). המפנה הרדיקלי של טשטוש גבולות בין בדיון למציאות, בעולם שנשלט על ידי פוליטיקת פוסט-אמת, עומד במוקד עניינו של אשכול התערוכות הנוכחי. העבודות מדגישות כי האמת עצמה הפכה להיות רק אופציה אחת מבין שלל נקודות המבט בעידן האינטרנטי, שבו ההיררכיות מתרסקות. האמנים משתמשים באסטרטגיות של רמייה ובדיה – כגון שימוש בדמויות בדויות, מעשי קונדס והתערבות במציאות באמצעות התחזות. הם מבקשים להאיר את משבר האמון בתרבות התקשורת, בעיקר בעקבות השפעת האינטרנט.

התערוכה עוסקת בתופעה של עומס יתר בעידן הפוסט־עובדתי, המאופיין בהסתמכות רבה מדי על המדיה החברתית כמקור מידע. נטייה זו נובעת מאובדן אמון במוסדות הרשמיים, העיתונאיים והחדשותיים ומעומס המידע. בעידן זה כמות בלתי פוסקת של גירויים ממסכת את האמת ומקשה על שיקול הדעת ועל זיקוק המסרים. בהתייחסות לכך, התערוכה מבקשת לבחון כיצד התופעה של עומס יתר באה לידי ביטוי באמנות ומציגה פרויקטים של שלושה אמנים: רונית ברנגה, כריסטינה דה מידל ואלון קדם.

הזהות האותנטית שבלב מפעל התרבות המערבית בעת החדשה נוסחה על ידי פילוסופים רבים. האדם האותנטי, לפי פרידריך ניטשה, הוא "האדם העליון", המתעלה מעל עצמו ובורא את עולמו כמחליפו של אלוהים. מרטין היידגר הגדיר את בשורת האותנטיות בהעמידו את האדם בתנועה חופשית מתמדת של "לקראת" הגשמתו העצמית, ששיאה בהתייצבותו היחידאית מול מותו, שהוא אינוּתו. ז'אן־פול סארטר הגדיר את האדם האותנטי כמי שנידון לחירות ושמכיר באַיִן כלב זהותו הקיומית.

הפילוסוף הצרפתי מישל פוּקוֹ טען כי הכוח אינו תוצר של מוסדות אלא מעין ישות יוצרת בפני עצמה, המגדירה את האדם ביחס לעצמו ואת ארגון היחסים בחברה. ישות זו חובקת בצל כנפיה שולטים ונשלטים ברשת יחסים סבוכה וקובעת את גבולות הפעולה של הכוח ואת כפייתו באופן חוקי. בפוליטיקה העכשווית הכוח משתמש בדפוסי פעולה של "משטר פוסט־אמת", המבוסס על עובדות אלטרנטיביות, הכללות ומניפולציות מתוחכמות כדי להשפיע על רגשות הציבור וכך לשלוט בדיון הציבורי. בעידן זה הדעה הנחרצת נחשבת יותר מעובדה.

בשנת 2003 הוצגה במוזיאון חיפה לאמנות התערוכה "וידיאו Zero: הפרעות בתקשורת: הדימוי המוקרן – העשור הראשון". תערוכה זו ביקשה לתת מענה לחוסר הבולט בעיסוק ההגותי והביקורתי במדיום של אמנות הווידיאו בעולם האמנות הישראלי. התערוכה התמקדה בימיו הראשונים של המדיום, שהופיע בשנות השישים על רקע מהפכות תרבותיות שחתרו תחת הממסד ההגמוני. אילנה טננבאום, האוצרת של תערוכה זו, מציינת בקטלוג כי כחלק ממהלך ביקורתי זה, ומתוך אותו דחף אוטופי, "אמנים רבים חיפשו צורות חדשות והגדרה חדשה לעשייתם האמנותית, שתהייה מנוגדת לכוח המעצב של מדיית ההמונים בתרבות המערב".

תערוכה זו מתייחסת למעמדה של הכרזה (הפוסטר) בעידן האינטרנט, שיוצר מרחב ציבורי חדש שבו אין הגבלות ברורות בנוגע למה שאפשר לפרסם והיכן. הפייסבוק, האינסטגרם והיוטיוב בוחרים להפעיל צנזורה על התוכן שהם מארחים לפי קווים מנחים הקובעים מה עלול לפגוע בקהילה, אך הרבה מאוד חומק מתחת לרדאר של "האח הגדול". הכרזה המסורתית, שאת מקורותיה אפשר לאתר עוד בימי המצאת הדפוס, חוזרת אלינו באופן חדש בדמות של דימויי "קאבר" או "הזמנות" המלוות פרסומי אירועים, או כדימוי המעוצב ישירות עבור פלטפורמה כמו האינסטגרם. מעצבים ואמנים עושים בה שימוש להבעת מחאה וביקורת במגוון פלטפורמות – במגזינים, באינטרנט, בגלריות וכמובן על גבי קירות הרחוב.

בעיתונות ובמדיה על כל סוגיה – המודפסת, המשודרת והמקוונת – מוצג בפנינו מידע משובש. זהו מידע מסונן וממומן, שנבחר ונערך בקפדנות לפני שהוא פולש לחיינו ומכתיב אותם. האמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה זו מבקשים לחשוף בפנינו שוב ושוב את ההקשרים והתנאים שבתוכם הידיעות והחדשות מאורגנות ומוצגות. הם בוחנים את מערכת הכוחות החברתית־פוליטית, הטכנולוגית והכלכלית שמניעה את חרושת העיתונות.

המבט האירוני הביקורתי הרווח בעבודות המוצגות מדגיש את ההיבטים הקרנבלסקיים הטמונים בפעולת השופינג הנשי. השופינג עצמו מתואר כפרקטיקה בעלת איכויות חתרניות. בתערוכה בולט כיצד האמנים, ובייחוד אמניות מהדור הצעיר, משתמשים בעודפוּת ובהקצנה כאמצעי של פעולה אמנותית

התערוכה שואפת לפרש את דמות הקניון, ה-Shopping Mall, כפי שמופיע בשיח האמנותי העכשווי בהתייחס להנחות התרבותיות וליחסי הכוחות המגולמים בתוכו.

העבודות בתערוכה שואפות להדגיש כי הזבל הוא אחד היסודות המרכזיים בתרבות בת-זמננו, הן בהקשר היומיומי והן בהקשר התיאורטי החתרני.המונח "תרבות הזבל" (trash culture) נועד לסמן את התפיסה הרואה בזבל תופעת לוואי של החברה הקפיטליסטית העוסקת בייצור מוגבר של מזון, של מוצרים ושל רעיונות. ככל שהייצור גואה, כך גואה גם הזבל. באמנות בת-זמננו המילה "זבל" הפכה אפוא למטבע לשון המגדיר את מצב התרבות ומתווה חלק מערוצי השיח המתקיימים בתוכה.