תערוכות

אוסף המוזיאון הכולל כ-1,000 פריטים אתנוגרפיים מאפריקה נותר נסתר מעיני הציבור במשך שלושים שנה. פריטי האוסף הם תרומתם של אספנים נלהבים ותורמים מסורים מרחבי העולם, אשר חקרו ללא ליאות תרבויות ואזורים במרחבי אפריקה. עבודות אלה הוצגו בעבר במוזיאון לאתנולוגיה של חיפה, שנוסד בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 ושכן ברחוב ארלוזורוב עד שנת 1995. התערוכה "קול אפריקה" שבה ומעניקה קול ליצירות אלה וקוראת לצופים לצלול לתוך התרבויות המגוונות והתוססות של אפריקה.

לרגל התערוכה הזמין המוזיאון אמניות ואמנים ליצור עבודות חדשות, שיביאו לידי ביטוי את הדרכים שבהן אופני מחשבה, רעיונות, מושגים וכלים מהעולם הדיגיטלי מקבלים ממשות בעולם הפיזי ומַבנים את היצירה החומרית. עבודותיהם חוקרות מה קורה כשהאסתטיקה של העולם הדיגיטלי נתקלת במגבלות פיזיות, בבני אדם, בחומר ובחוסר שליטה, ומהי המשמעות של הפיכת הטכנולוגיה לחלק בלתי נפרד מגופנו וממי שאנחנו.

בגלריה זו אתם מוזמנים ליצור צלמית כוח משלכם. במהלך היצירה, חשבו מה המשמעות של כל צבע וחומר עבורכם, ואילו חומרים אתם רוצים לצרף לצלמית, כדי שתיתן לכם הרגשה טובה. את הצלמית תוכלו לקחת אתכם הביתה ולהשתמש בה כקמע אישי שלכם, או להשאיר אותה כאן במוזיאון חיפה לאמנות ולהוסיף עוד הרבה כוח לחלל.

רוח צפונית נושבת באוסף מוזיאון חיפה לאמנות. מיקומו של המוזיאון בחיפה משתקף באוספו, שבו עבודות רבות של אמניות ואמנים מחיפה ומהצפון. בעבודות אלה באה לידי ביטוי זהותה הייחודית של העיר חיפה: כעיר נמל, צף ועולה בעבודות היחס למהגר ולפליט; כעיר פועלים, רבות מן העבודות עוסקות בשאלות מעמדיות; וכעיר השוכנת בטופוגרפיה ייחודית בין הים להר, העבודות מתעמקות ביחסי הארצי והרוחני. ממרכזו של האוסף בצפון, אצורה בו גם שיחה עם מרכזי האמנות בישראל, עם התרבות הערבית ועם האמנות המודרנית המערבית.

רחל אניו יוצרת דימוי חזותי חדש של זהות אשה אתיופית ופמיניסטית. היא גייסה לפרויקט 13 נשים בגילים שונים ממוצא אתיופי, ויחד הן חקרו את תרבותן באמצעות עבודה בטכניקת הקולאז'. על בסיס מאגר דימויים שהכינה אניו מתוך אלבומי משפחתה, יצרו המשתתפות קולאז'ים בהדרכת האמנית, שפירקה וחיברה את הקולאז'ים הללו לכלל קולאז'ים חדשים משלה.

חמושות בסרבלים לבנים, בחמלה ובתעוזה, מובילות לירון חנה אוחיון ועמית גביש מהלך אמנותי בין-תחומי ברחובות חיפה. צמד האמניות קיבצו שש נשים שעברו לאחרונה לחיפה לתהליך יצירה משותף, הכולל וידוי והצהרת זהות שמטרתם למתוח את הגבולות של מושגי המעורבות במרחב. שש עבודות הווידיאו מְעבּדות של שש פעולות של ריפוי נשי, שעיקרן התמודדות משותפת עם תשוקות ופחדים אישיים.

אנרגיה לא נעלמת או מתפוגגת אלא רק מחליפה צורה. למעשה, מאז המפץ הגדול, היקום הוא אותה מאסה, שרק משנה את צורתה ואת מצב הצבירה שלה. אלה ליטביץ חוזרת אל המרחב הקדום של ים המלח והר סדום, אזור שרוחות הבריאה עדיין מנשבות בו. היא בוחנת את החומרים שהיא מוצאת בו כמצויים בעיצומו של שינוי, שהפעולה האמנותית יכולה להשתתף בו.

ביצירת עבודותיה, הדר סייפן מתפקדת כחיילת: היא מתצפתת על כלי טיס, פותחת צירים, מפטרלת סביב יישובים מפונים ויורה במצלמתה. הפלישה לישראל באוקטובר 2023 חידדה את תפקידם של אזרחים בהגנה על ביתם – אזרחים שחשו מופקרים על-ידי המדינה, ובחרו למלא בעצמם את הוואקום שהותירו המוסדות הרשמיים.

חלל התערוכה של מרב סודאי הפך למערה שקירותיה מצוירים, כאתר פולחני לאלה קדמונית. היא שואבת השראה מציורי-קיר במקדשים ובמנזרים הינדואיסטיים ובודהיסטיים, תוך החלפת הדמויות כולן בדמותה של אשה אחת, דמותה-שלה. מיצב ציורים זה מורכב אפוא מסדרה מרובדת של דיוקנאות עצמיים, שבהם סודאי בוחנת את גופה העירום כאובייקט לציור בעודה מתבוננת בעצמה פנימה, כסובייקט. בהנחת צבע מדולל על הבד, היא עורמת זו על גבי זו שכבות שקופות, שמסתירות או מגלות שכבות רפאים תחתונות של עירום נשי. הבד הדו-ממדי כמו הופך לתלת-ממדי, כי הרי מתחת לשכבת הצבע העליונה ממתינים להתגלות עולמות ציוריים נוספים.

הפרטים, המרקמים השונים, בקיעה של אור או הסתר שלו, מה שהאור מדגיש ומה שנדחק אל הצללים: בעבודותיה של ליהיא טלמור, לכל פרט יש משמעות ולכל פעולה יש מטרה. עבודתה עוסקת בחיפוש אחר משהו שאבד אך השאיר עקבות במקום, למרות תהפוכות הזמן. החופש הגלום בתהליך העבודה על ההדפס מאפשר את הפיכת היוצרות – הפיכת המתועד למדומיין ויצירת מתח בין השִחזוּר לבדיה, בין הזיכרון להמצאה. מתוכו מצליחה טלמור להאיר פרקים חשוכים בעברו של מקום, לחשוף אמיתות וסודות המסתתרים מתחת לפני השטח, ולדון במתחים המובְנים בין היסטוריה, אדם ומקום.