תערוכות

רוח צפונית נושבת באוסף מוזיאון חיפה לאמנות. מיקומו של המוזיאון בחיפה משתקף באוספו, שבו עבודות רבות של אמניות ואמנים מחיפה ומהצפון. בעבודות אלה באה לידי ביטוי זהותה הייחודית של העיר חיפה: כעיר נמל, צף ועולה בעבודות היחס למהגר ולפליט; כעיר פועלים, רבות מן העבודות עוסקות בשאלות מעמדיות; וכעיר השוכנת בטופוגרפיה ייחודית בין הים להר, העבודות מתעמקות ביחסי הארצי והרוחני. ממרכזו של האוסף בצפון, אצורה בו גם שיחה עם מרכזי האמנות בישראל, עם התרבות הערבית ועם האמנות המודרנית המערבית.

רחל אניו יוצרת דימוי חזותי חדש של זהות אשה אתיופית ופמיניסטית. היא גייסה לפרויקט 13 נשים בגילים שונים ממוצא אתיופי, ויחד הן חקרו את תרבותן באמצעות עבודה בטכניקת הקולאז'. על בסיס מאגר דימויים שהכינה אניו מתוך אלבומי משפחתה, יצרו המשתתפות קולאז'ים בהדרכת האמנית, שפירקה וחיברה את הקולאז'ים הללו לכלל קולאז'ים חדשים משלה.

חמושות בסרבלים לבנים, בחמלה ובתעוזה, מובילות לירון חנה אוחיון ועמית גביש מהלך אמנותי בין-תחומי ברחובות חיפה. צמד האמניות קיבצו שש נשים שעברו לאחרונה לחיפה לתהליך יצירה משותף, הכולל וידוי והצהרת זהות שמטרתם למתוח את הגבולות של מושגי המעורבות במרחב. שש עבודות הווידיאו מְעבּדות של שש פעולות של ריפוי נשי, שעיקרן התמודדות משותפת עם תשוקות ופחדים אישיים.

אנרגיה לא נעלמת או מתפוגגת אלא רק מחליפה צורה. למעשה, מאז המפץ הגדול, היקום הוא אותה מאסה, שרק משנה את צורתה ואת מצב הצבירה שלה. אלה ליטביץ חוזרת אל המרחב הקדום של ים המלח והר סדום, אזור שרוחות הבריאה עדיין מנשבות בו. היא בוחנת את החומרים שהיא מוצאת בו כמצויים בעיצומו של שינוי, שהפעולה האמנותית יכולה להשתתף בו.

ביצירת עבודותיה, הדר סייפן מתפקדת כחיילת: היא מתצפתת על כלי טיס, פותחת צירים, מפטרלת סביב יישובים מפונים ויורה במצלמתה. הפלישה לישראל באוקטובר 2023 חידדה את תפקידם של אזרחים בהגנה על ביתם – אזרחים שחשו מופקרים על-ידי המדינה, ובחרו למלא בעצמם את הוואקום שהותירו המוסדות הרשמיים.

חלל התערוכה של מרב סודאי הפך למערה שקירותיה מצוירים, כאתר פולחני לאלה קדמונית. היא שואבת השראה מציורי-קיר במקדשים ובמנזרים הינדואיסטיים ובודהיסטיים, תוך החלפת הדמויות כולן בדמותה של אשה אחת, דמותה-שלה. מיצב ציורים זה מורכב אפוא מסדרה מרובדת של דיוקנאות עצמיים, שבהם סודאי בוחנת את גופה העירום כאובייקט לציור בעודה מתבוננת בעצמה פנימה, כסובייקט. בהנחת צבע מדולל על הבד, היא עורמת זו על גבי זו שכבות שקופות, שמסתירות או מגלות שכבות רפאים תחתונות של עירום נשי. הבד הדו-ממדי כמו הופך לתלת-ממדי, כי הרי מתחת לשכבת הצבע העליונה ממתינים להתגלות עולמות ציוריים נוספים.

הפרטים, המרקמים השונים, בקיעה של אור או הסתר שלו, מה שהאור מדגיש ומה שנדחק אל הצללים: בעבודותיה של ליהיא טלמור, לכל פרט יש משמעות ולכל פעולה יש מטרה. עבודתה עוסקת בחיפוש אחר משהו שאבד אך השאיר עקבות במקום, למרות תהפוכות הזמן. החופש הגלום בתהליך העבודה על ההדפס מאפשר את הפיכת היוצרות – הפיכת המתועד למדומיין ויצירת מתח בין השִחזוּר לבדיה, בין הזיכרון להמצאה. מתוכו מצליחה טלמור להאיר פרקים חשוכים בעברו של מקום, לחשוף אמיתות וסודות המסתתרים מתחת לפני השטח, ולדון במתחים המובְנים בין היסטוריה, אדם ומקום.

קוֹלַאז' היא טכניקה חשובה באמנות, שמאפשרת לחבר בין עולמות שונים וליצור דברים שקיימים רק בדמיון. כדי ליצור קולאז', גוזרים דימויים ממקורות שונים, חותכים ומפרקים אותם, ומרכיבים את החלקים יחד באופן חדש ומפתיע. ככל שהחיתוכים והחיבורים מוזרים יותר, כך הדבר החדש שיוצרים מקורי יותר.

המקבץ המוצג בתערוכה, מתנתה הנדיבה של גב' לין שוסטרמן לאוסף המוזיאון, כולל בעיקר עבודות מן המחצית הראשונה של המאה ה-20, תקופת התהוותה של האמנות הישראלית. גוף יצירות זה מוסיף נדבך אמנותי והיסטורי משמעותי לאוסף הקיים, המתמקד ברובו באמנות ישראלית משנות ה-50 ואילך (וחלקו זמין לצפייה בתצוגת הקבע הסמוכה). הוא מעיד על התמורות שחלו באמנות המקומית לאורך השנים, ומצביע על סוגיות בתרבות הישראלית, הרלוונטיות גם בחלוף עשורים. אף שנוצרו במקומות שונים בארץ, מעל העבודות כולן זורחת השמש הישראלית העזה.

נטליה זורבובה מציירת בעיקר את פְּנים הבית שבו היא גרה, במוסקבה, בברלין, בבאר-שבע או ביפו. המבט בסביבת המגורים הוא אמצעי להסתגל אליה, וזורבובה מגלה את המקום דרך הציור; ליתר דיוק, מבעד לתיאור של פְּנים הבית, הציירת מגלה את הציור. תיאור פְּנים הבית - התפנים - מחבר בין הבית לסטודיו, בין החיים לעבודה. הציור נעשה במקום מוּכּר ואהוב, אך בו-בזמן מעמת את אתגרי החיים עם אתגרי הציור. כל רגע שמבלים בבית הוא זמן של למידת מעשה הציור תוך מיפוי המרחב, תוך התעמקות בַּצורות, בצבעים ובמרקמים שמרכיבים את סביבת החיים.