תערוכות

תערוכה זו עוסקת בעולמה של בת־הכלאיים כדרך קיום אלטרנטיבית, המשקפת את הזהות הנזילה, הלא יציבה והמורכבת בשיח התרבותי העכשווי – כפי שמתארות הוגות פמיניסטיות בולטות כמו רוזי בריידוטי ודונה הארווי. בהקשר זה המושג "נוודוּת", שבו בריידוטי משתמשת, הוא שמה האחר של הנשיוּת, כמודל חיובי של תנועה ואי היקבעוּת – במובן של מסע מנטלי ולא גאוגרפי.

תערוכתה של איזבלה וולובניק מתייחסת למושגים של אילוף וריסון ולמונח "כלבה" (bitch) בהקשר התרבותי. האמנית מנסה לאתגר את האווירה המנומסת עם דימויים של ילדות חמודות, שהופכות לחיות טרף מאיימות. היא מבקשת לשאול: האם נשים המגיעות לעמדות מפתח נוטות לשמר את האכזריות של מסורת הדיכוי? כיצד נראה עולם שבו האישה היא האדון? מה מקומו של הטבע בעולם זה?

האמנית הבולגרית בוריינה רוסה מגיבה בעבודותיה על תהליכי הגלובליזציה ועל המעבר של מדינות פוסט־קומוניסטיות לכלכלה קפיטליסטית. היא מצליחה לנכס חזרה לעצמה את היכולת לשלוט בגופה ולמקם עצמה כאישה על הצירים המשתנים של מגדר, לאום, פוליטיקה וכלכלה. רוסה מגדירה עצמה כאישה הטרוסקסואלית עם זהות קווירית. היא פועלת על התפר שבין אמנות הפרפורמנס הנשי־מגדרי לבין האקטיביזם הקווירי – תחום שצובר תאוצה בבולגריה וברוסיה מאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים.

תערוכה זו מבוססת על ספר האמנ.ית של יעל מאירי, Doing Right By You, שראה אור בשנת 2018. הספר מבוסס על ארכיון הכולל כמאה וחמישים תצלומים, ובהם האמנ.ית צילמ.ה את עצמו.ה, את הקרובים אליו.ה ואת המרחבים שסביבם. בדומה לפרויקטים אחרים, גם כאן מאירי משתמש.ת בטכנולוגיות לואו־טק לצד אמצעי מדיה דיגיטליים.

האמנית הרב־תחומית רונה יפמן מרבה לעסוק בנושאים של מגדר ודימוי נשי. מלאכת היצירה שלה כוללת שיתופי פעולה ארוכי טווח עם פרסונות רדיקליות, המכתיבות בדרכן שלהן את הדימויים האבסורדיים והאיקוניים של תקופתנו. עניין מיוחד במכלול יצירתה מוקדש לצילום. לדבריה, המצלמה מאפשרת לדברים לקרות, למצוא חופש ותשוקה, לחקור סוגים שונים של חיים וקיום.

האמנית שרון לוקהרט היא צלמת ובמאית סרטים, המוּכרת בזכות הפרויקטים ארוכי הטווח שהיא יוצרת בהתבסס על מחקר מעמיק, לעיתים בשיתוף פעולה עם קהילות. סרטיה מתוכננים בקפידה ומתאפיינים בקיפאון או בתנועות מינימליות של המצלמה. הם מציגים אנשים, מקומות ואירועים הקשורים לשגרה היומיומית.

תערוכתה של אייריס קנסמיל היא חלק מפרויקט שייצג את הולנד ב־2019 בביאנלה לאמנות בוונציה. מבחינות רבות, הביאנלה היא זירה חשובה להגדרת מיקומה של האמנות בהקשר לרעיונות של אזרחות ולאומיות. המיצב שהציגה שם, מידות הנוכחות, נעשה בשיתוף פעולה עם רמי יונגרמן וקרא לפיתוח גישה אלטרנטיבית וטרנס־לאומית, מתוך הכרה בכך שאנו נמצאים במצב תמידי של זרימה ושינוי.

תערוכה זו עוסקת בחדר הילדים כסמל וכמראה לעולם הילדוּת. התערוכה מבקשת לגעת בדרכים השונות שבהן חדר הילדות מייצג את הילד ואת העולמות הקשורים אליו – האחים שעימם הוא חולק את חדרו, הוריו, המעגל המשפחתי המורחב שלו ומגוון ההשפעות התרבותיות והחברתיות.

אנו חיים היום במפנה היסטורי של "משטר פוסט־אמת", שבו הסוכנים הפוליטיים משתמשים במניפולציות מתוחכמות כדי לשלוט בדיון הציבורי. מושגים חדשים מציינים כיום את עיוות האמת: "אמיתיוּת" (truthiness), "פייק ניוז" (fake news) ו"עובדות אלטרנטיביות" (alternative facts). המפנה הרדיקלי של טשטוש גבולות בין בדיון למציאות, בעולם שנשלט על ידי פוליטיקת פוסט-אמת, עומד במוקד עניינו של אשכול התערוכות הנוכחי. העבודות מדגישות כי האמת עצמה הפכה להיות רק אופציה אחת מבין שלל נקודות המבט בעידן האינטרנטי, שבו ההיררכיות מתרסקות. האמנים משתמשים באסטרטגיות של רמייה ובדיה – כגון שימוש בדמויות בדויות, מעשי קונדס והתערבות במציאות באמצעות התחזות. הם מבקשים להאיר את משבר האמון בתרבות התקשורת, בעיקר בעקבות השפעת האינטרנט.

התערוכה עוסקת בתופעה של עומס יתר בעידן הפוסט־עובדתי, המאופיין בהסתמכות רבה מדי על המדיה החברתית כמקור מידע. נטייה זו נובעת מאובדן אמון במוסדות הרשמיים, העיתונאיים והחדשותיים ומעומס המידע. בעידן זה כמות בלתי פוסקת של גירויים ממסכת את האמת ומקשה על שיקול הדעת ועל זיקוק המסרים. בהתייחסות לכך, התערוכה מבקשת לבחון כיצד התופעה של עומס יתר באה לידי ביטוי באמנות ומציגה פרויקטים של שלושה אמנים: רונית ברנגה, כריסטינה דה מידל ואלון קדם.