תערוכות

התערוכה שמתמקדת בדיוקנאות מצולמים, מפגישה בין שני אמנים שמאה שנים מפרידות ביניהם – וולקן קזלטונץ' ואוגוסט זנדר. מושאי הדיוקנאות כולם מישירים מבט, אך אין מדובר במבטים רגעיים וחד-צדדיים אלא בפעולות התבוננות ארוכות בין הצלמים והמצולמים. המבט הוא אמצעי של דו-שיח בין שני סובייקטים, המכירים בסובייקטיביות של זולתם תוך התבוננות הדדית. באמצעים חזותיים דומים של צילום דמויות על רקע סביבתם הטבעית, כל אחד משני אמנים אלה דן במפגש בין הפרטי לציבורי ובסוגיות של חברה ומעמד.

יכולתה לגעת ברגש גולמי, וההבעתיות העזה ביצירתה, הפכו את אביבה אורי לדמות מיתית ורבת-השפעה בתולדות האמנות בישראל. בתערוכה מוצג מכלול רחב ואיכותי מעבודותיה של אורי, כולן מאוסף מוזיאון חיפה לאמנות. אמצעי ההבעה העיקריים של אורי היו הקו והנייר תחתיו, שביניהם עימתה במגוון רחב של טכניקות. לכל חומר ולכל קו צליל משלו – מרקם, עובי וגוון המיוחדים לו; ובכל עבודה של אורי מגוון של צלילים מובחנים, חריפים ולעתים דיסהרמוניים, שמהם יצרה בווירטואוזיות קומפוזיציות מלאות חיוּת ותנועה.

ראובן ברמן קדים הוא אמן ייחודי במחוזותינו, שיצירתו מאחדת גופי ידע מתחומי המדע, התיאולוגיה והאמנות. מאז שנות ה-60 שִכְלֵל ברמן קדים באינטנסיביות את מבעי המופשט הגיאומטרי וחקר לעומק את מופעיה האפשריים של הצורה הגיאומטרית.
התערוכה מתמקדת בעיקר בעבודות שבהן חקר ברמן קדים את עיצוב המקדשים והאתרים הקדומים באגן הים התיכון. מתוכניות קרקע הטיפוסיות למבנים ואתרים ארכיאולוגיים נבחרים, הוא יצר אובייקטים צבעוניים, מעין דגמים תלת-ממדיים. השילוב בין צורה וצבע בעבודותיו יוצר הרמוניה ושלמות אסתטית, שמעוררת את המתבונן למדיטטיביות רוחנית.

מוזיאון חיפה לאמנות, אחד המוזיאונים הראשונים שהוקמו בישראל, חוגג השנה יובל שבעים להיווסדו. המורשת החומרית של כל מוזיאון מתגלמת באוסף שלו, ביצירות שרכש ושנתרמו לו. היצירות השמורות באוסף הן שקובעות את הצופן הגנטי של המוזיאון, וכל יצירה חדשה המתקבלת במחסניו למשמורת מתלווה אל קודמותיה בעיצוב זהותו. תערוכה זו מבקשת לפענח את זהותו של מוזיאון חיפה לאמנות באמצעות בחינה של אוספיו, ועל יסוד זה שואלת לאן מוּעדות פניו בעתיד.

משבר הקורונה, על השלכותיו המרובות, הציף על פני השטח את קיומנו השברירי בהקשרים הנוגעים למרחבים הפרטיים ביותר, כמו גם לסדרים החברתיים הרחבים. לצד החששות ותחושת אי־הוודאות, בתקופה זו טמונה גם הזדמנות להתבונן לעומק דרך הסדקים שנפערו ביסודות קיומנו וכך לבחון אותם מחדש, גם אם המפגש לא נוח ומטלטל. אשכול תערוכות זה מבקש לבחון את המרחבים המוּכרים שהופכים לעיתים למתעתעים וזרים בשעת משבר.

בתקופה זו, כאשר כה רבים מאיתנו חוו כיצד זה להיות מסוגרים לבדנו בחדר, אפשר שזהו הזמן להתבונן בתיאורים של "חדרי זוועה" המוכּרים לנו מתולדות האמנות. לאורך ההיסטוריה של האמנות אנו פוגשים דימויי חדרים ריקים ומנוכרים, שבהם שוררת רוח של בדידות, ארעיות ופחד. מקום היסטורי מיוחד שמור לתיאורי החדר האטום למיניהם – חללים ללא חלונות או דלתות, כמו התא, הקבר, הכנסייה, התיאטרון, חדר הקריאה או חדר האוסף.

"עידן החרדה", "תרבות הפחד", "חברת סיכון" ועוד – מונחים אלה מאשרים את מרכזיותו של רגש הפחד בזמננו. השימוש הגובר במונח "בסיכון" מבליט את נטייתה של התרבות העכשווית להתייחס לקשת רחבה של תופעות כמאיימות ומסוכנות. האמנות מגיבה לאקלים זה הן במישור הפרטי והן במישור הקולקטיבי בזיקה למגוון איומים הקשורים לאלימות, לכוח פוליטי ועוד. המגפה העולמית, שהשאירה את כולנו "קבורים" בביתנו, מזמנת התבוננות מחודשת ביצירות שחוקרות את חרדות היומיום ובוחנות את הביתיוּת כנוף מאיים.

במיצב חלב שחור בלו־סימיון פיינרו מזמין את הצופה לצפות בעבודה דחוסה בפריטים אך בעלת מאפיינים מינימליים, המדגישים ממד אוניברסלי. שמן המכונות השחור והרעיל, הנראה מאיים ומרתיע, נמצא בתוך כלי פורצלן לבנים ועדינים שקישוטיהם אינם מופרזים. השולחן והכיסאות קשורים לעבר, לחדר ההסבה בבית הוריו. זהו עולם נשכח – בית שאיננו ממתינים בו לסעודת רפאים, שכבר לא תתקיים. אווירת ההיעדר והאיִן בעבודה זו ממשיכה את המיצב שייך לשום מקום וזמן אחר, שהוצג בביאנלה בוונציה ב־2019 כאשר פיינרו נבחר לייצג את רומניה.

בחודשי הקורונה קיבלנו מכל עבר בדיחות, סרטונים ומֵמִים (memes). הוואטסאפ, הפייסבוק והאינסטגרם התמלאו בבדיחות שניסו להעלות חיוך על הפנים ולהפיג, ולו במעט, את הדיכאון והמשבר שהתלווה לבידוד החברתי ולמצב הכלכלי. קבוצות וואטסאפ ופייסבוק רבות נפתחו גם על ידי אנשי מקצוע מתחומי הרפואה והטיפול, שביקשו להקל על שגרת היומיום הקשה, ובעזרתן התאפשר למשתתפים לחוות רגעים קטנים של צחוק וסולידריות.

בשיח האמנותי והתרבותי מתקיים דיון נרחב על אודות נשיות ופמיניזם – בעיקר בהתייחס לסוגיות של הגוף הנשי והמבט הפטריארכלי עליו. כעת – על רקע מקרי האלימות הרבים כנגד נשים שדווחו בתקשורת בתקופת משבר הקורונה – נושא זה מקבל משנה תוקף והוא בעל חשיבות רבה.
תערוכה זו בוחרת להפנות את המבט לסוגיית המרחב הנשי הביתי, המהווה "מיקרו־טריטוריה". היא משקפת מנעד הנע בין תחושות של הגנה ואינטימיות ובין חוויות של אי־נחת ועמדה חתרנית.