תערוכות

תערוכתה של איזבלה וולובניק מתייחסת למושגים של אילוף וריסון ולמונח "כלבה" (bitch) בהקשר התרבותי. האמנית מנסה לאתגר את האווירה המנומסת עם דימויים של ילדות חמודות, שהופכות לחיות טרף מאיימות. היא מבקשת לשאול: האם נשים המגיעות לעמדות מפתח נוטות לשמר את האכזריות של מסורת הדיכוי? כיצד נראה עולם שבו האישה היא האדון? מה מקומו של הטבע בעולם זה?

האמנית הרב־תחומית רונה יפמן מרבה לעסוק בנושאים של מגדר ודימוי נשי. מלאכת היצירה שלה כוללת שיתופי פעולה ארוכי טווח עם פרסונות רדיקליות, המכתיבות בדרכן שלהן את הדימויים האבסורדיים והאיקוניים של תקופתנו. עניין מיוחד במכלול יצירתה מוקדש לצילום. לדבריה, המצלמה מאפשרת לדברים לקרות, למצוא חופש ותשוקה, לחקור סוגים שונים של חיים וקיום.

בתערוכה זו נמשך חוט ארוך בן כשמונת אלפים שנים - מצלמיות טין פרהיסטוריות זעירות שנמצאו באתר החפירות בשער הגולן, דרך דימויים נשיים בהשראת קלפי טארוט מימי הביניים, ועד עבודותיהן של ארבע אמניות ישראליות בנות תקופתנו. יצירתן של האמניות, המשתייכות לדורות שונים, מהדהדת במגוון הקשרים את צלמיות הנשים ואת המיתוס הנצחי של האלה הגדולה - "האלה האם".

תנועת הטרנס־פמיניזם עוסקת בסוגיות פמיניסטיות מפרספקטיבה טרנסג'נדרית. בדומה לזרמים פמיניסטיים אחרים מהדור השלישי, הטרנס־פמיניזם מרבה לבחון את שאלת ההשפעה של דימוי הגוף והכוח המגביל וההרסני של הבינאריוּת המגדרית. לתפיסתו, דיכוי המבוסס על מגדר נקשר לסוגים רבים אחרים של דיכוי, הנוגעים לגזע, למעמד ולזהות הטרו־נורמטיבית.

תערוכה זו מבקשת לבחון את הייצוגים הסמליים של האישה בהתייחס למבני הכוח הדכאניים בעידן הגלובלי העכשווי. ייצוגים אלה נבחנים רבות בהגות הפמיניסטית העכשווית, המבקשת לשנות דפוסי יסוד ביחסים בין המינים, בהתבסס על ביקורת רדיקלית הטוענת כי הדיכוטומיה גבר / אישה נותנת לגיטימציה לדחיקת כוחה החברתי־פוליטי של האישה.

רבות נכתב על נושא הסולידריות הפמיניסטית, כערך מכונן המאפשר לסובייקט הפוליטי אפשרויות פעולה בזירות השונות לקידום מאבקים מתוך בסיס שייכות בטוח. המושג סולידריות, במופעיו השונים, משמש בשנים האחרונות מסגרת לדיונים בקרב הקהילה הפמיניסטית. הקריאה לסולידריות מתבססת על הדרישה לפרק את התחרות הקיימת לכאורה ביחסים בין נשים.

"נשים שמתנהגות כיאות לעיתים רחוקות עושות היסטוריה" - השיח הפמיניסטי אימץ אמירה זו משנת 1976 של ההיסטוריונית לורל תאצ'ר אולריך. מתחילת דרכו ביקש הפמיניזם להשתחרר מהתניות חברתיות כובלות באמצעות פרקטיקות פורצות דרך כדי לצאת ממציאות של שתיקה והשלמה למצב של דיבור ומחאה. עמדה זו יוצאת כנגד "שיח הנחמדוּת", שמכוון לשטח ניגודי אינטרסים פוליטיים וחברתיים. פירושו בהקשרן של הנשים הוא הרצון "לְנַחְמֵד" אותן ולקשור אותן לעולם הרגש והמרחב הביתי כדי לשלול את כוחן הפוליטי.

כשאנחנו מנסות לדמיין עולם שאינו מבוסס על תפיסות מגדריות מערביות למעשה אנו נמצאות בתחום המדע הבדיוני, מפני שמשמעות הדבר היא לדמיין חברה והיסטוריה שונות לחלוטין מאלו שאנו מתקיימות בהן במשך מאות שנים.

בשיח האמנותי והתרבותי מתקיים דיון נרחב על אודות נשיות ופמיניזם – בעיקר בהתייחס לסוגיות של הגוף הנשי והמבט הפטריארכלי עליו. כעת – על רקע מקרי האלימות הרבים כנגד נשים שדווחו בתקשורת בתקופת משבר הקורונה – נושא זה מקבל משנה תוקף והוא בעל חשיבות רבה.
תערוכה זו בוחרת להפנות את המבט לסוגיית המרחב הנשי הביתי, המהווה "מיקרו־טריטוריה". היא משקפת מנעד הנע בין תחושות של הגנה ואינטימיות ובין חוויות של אי־נחת ועמדה חתרנית.

מפתיע לגלות שהמרחב הווירטואלי בנוי על עקרונות אנושיים תרבותיים עתיקי ימים. זהו מרחב זר, ללא טעם וריח, ללא רוח ושמש – מרחב בינארי המורכב בעיקר מצירופים־צירופים של המספרים 0 ו־1 ונחווה באמצעות תאורת הצג, המשמש חלון צפייה. ועדיין, כל ה"סביבה" הזו מושתתת על אותם עקרונות מתמטיים שמהם צמחה תפיסת החלל־מרחב והפרספקטיבה במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה.