תערוכות

בשנת 2003 הוצגה במוזיאון חיפה לאמנות התערוכה "וידיאו Zero: הפרעות בתקשורת: הדימוי המוקרן – העשור הראשון". תערוכה זו ביקשה לתת מענה לחוסר הבולט בעיסוק ההגותי והביקורתי במדיום של אמנות הווידיאו בעולם האמנות הישראלי. התערוכה התמקדה בימיו הראשונים של המדיום, שהופיע בשנות השישים על רקע מהפכות תרבותיות שחתרו תחת הממסד ההגמוני. אילנה טננבאום, האוצרת של תערוכה זו, מציינת בקטלוג כי כחלק ממהלך ביקורתי זה, ומתוך אותו דחף אוטופי, "אמנים רבים חיפשו צורות חדשות והגדרה חדשה לעשייתם האמנותית, שתהייה מנוגדת לכוח המעצב של מדיית ההמונים בתרבות המערב".

תערוכה זו מתייחסת למעמדה של הכרזה (הפוסטר) בעידן האינטרנט, שיוצר מרחב ציבורי חדש שבו אין הגבלות ברורות בנוגע למה שאפשר לפרסם והיכן. הפייסבוק, האינסטגרם והיוטיוב בוחרים להפעיל צנזורה על התוכן שהם מארחים לפי קווים מנחים הקובעים מה עלול לפגוע בקהילה, אך הרבה מאוד חומק מתחת לרדאר של "האח הגדול". הכרזה המסורתית, שאת מקורותיה אפשר לאתר עוד בימי המצאת הדפוס, חוזרת אלינו באופן חדש בדמות של דימויי "קאבר" או "הזמנות" המלוות פרסומי אירועים, או כדימוי המעוצב ישירות עבור פלטפורמה כמו האינסטגרם. מעצבים ואמנים עושים בה שימוש להבעת מחאה וביקורת במגוון פלטפורמות – במגזינים, באינטרנט, בגלריות וכמובן על גבי קירות הרחוב.

הזהות האותנטית שבלב מפעל התרבות המערבית בעת החדשה נוסחה על ידי פילוסופים רבים. האדם האותנטי, לפי פרידריך ניטשה, הוא "האדם העליון", המתעלה מעל עצמו ובורא את עולמו כמחליפו של אלוהים. מרטין היידגר הגדיר את בשורת האותנטיות בהעמידו את האדם בתנועה חופשית מתמדת של "לקראת" הגשמתו העצמית, ששיאה בהתייצבותו היחידאית מול מותו, שהוא אינוּתו. ז'אן־פול סארטר הגדיר את האדם האותנטי כמי שנידון לחירות ושמכיר באַיִן כלב זהותו הקיומית.

התערוכה עוסקת בתופעה של עומס יתר בעידן הפוסט־עובדתי, המאופיין בהסתמכות רבה מדי על המדיה החברתית כמקור מידע. נטייה זו נובעת מאובדן אמון במוסדות הרשמיים, העיתונאיים והחדשותיים ומעומס המידע. בעידן זה כמות בלתי פוסקת של גירויים ממסכת את האמת ומקשה על שיקול הדעת ועל זיקוק המסרים. בהתייחסות לכך, התערוכה מבקשת לבחון כיצד התופעה של עומס יתר באה לידי ביטוי באמנות ומציגה פרויקטים של שלושה אמנים: רונית ברנגה, כריסטינה דה מידל ואלון קדם.

תערוכה זו עוסקת בחדר הילדים כסמל וכמראה לעולם הילדוּת. התערוכה מבקשת לגעת בדרכים השונות שבהן חדר הילדות מייצג את הילד ואת העולמות הקשורים אליו – האחים שעימם הוא חולק את חדרו, הוריו, המעגל המשפחתי המורחב שלו ומגוון ההשפעות התרבותיות והחברתיות.

תערוכה זו עוסקת בעולמה של בת־הכלאיים כדרך קיום אלטרנטיבית, המשקפת את הזהות הנזילה, הלא יציבה והמורכבת בשיח התרבותי העכשווי – כפי שמתארות הוגות פמיניסטיות בולטות כמו רוזי בריידוטי ודונה הארווי. בהקשר זה המושג "נוודוּת", שבו בריידוטי משתמשת, הוא שמה האחר של הנשיוּת, כמודל חיובי של תנועה ואי היקבעוּת – במובן של מסע מנטלי ולא גאוגרפי.

תערוכתה של אייריס קנסמיל היא חלק מפרויקט שייצג את הולנד ב־2019 בביאנלה לאמנות בוונציה. מבחינות רבות, הביאנלה היא זירה חשובה להגדרת מיקומה של האמנות בהקשר לרעיונות של אזרחות ולאומיות. המיצב שהציגה שם, מידות הנוכחות, נעשה בשיתוף פעולה עם רמי יונגרמן וקרא לפיתוח גישה אלטרנטיבית וטרנס־לאומית, מתוך הכרה בכך שאנו נמצאים במצב תמידי של זרימה ושינוי.

האמנית שרון לוקהרט היא צלמת ובמאית סרטים, המוּכרת בזכות הפרויקטים ארוכי הטווח שהיא יוצרת בהתבסס על מחקר מעמיק, לעיתים בשיתוף פעולה עם קהילות. סרטיה מתוכננים בקפידה ומתאפיינים בקיפאון או בתנועות מינימליות של המצלמה. הם מציגים אנשים, מקומות ואירועים הקשורים לשגרה היומיומית.

תערוכה זו מבוססת על ספר האמנ.ית של יעל מאירי, Doing Right By You, שראה אור בשנת 2018. הספר מבוסס על ארכיון הכולל כמאה וחמישים תצלומים, ובהם האמנ.ית צילמ.ה את עצמו.ה, את הקרובים אליו.ה ואת המרחבים שסביבם. בדומה לפרויקטים אחרים, גם כאן מאירי משתמש.ת בטכנולוגיות לואו־טק לצד אמצעי מדיה דיגיטליים.

האמנית הבולגרית בוריינה רוסה מגיבה בעבודותיה על תהליכי הגלובליזציה ועל המעבר של מדינות פוסט־קומוניסטיות לכלכלה קפיטליסטית. היא מצליחה לנכס חזרה לעצמה את היכולת לשלוט בגופה ולמקם עצמה כאישה על הצירים המשתנים של מגדר, לאום, פוליטיקה וכלכלה. רוסה מגדירה עצמה כאישה הטרוסקסואלית עם זהות קווירית. היא פועלת על התפר שבין אמנות הפרפורמנס הנשי־מגדרי לבין האקטיביזם הקווירי – תחום שצובר תאוצה בבולגריה וברוסיה מאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים.