תערוכות

בהיותו חדור תחושת שליחות, בני אפרת מנציח את האפשרויות העתידיות העומדות בפני האדם, כאשר דימוייו הדיסטופיים-אוטופיים משמשים אותו בפרויקט הארכיאולוגי-עתידני של ההיסטוריה.

הפרויקט של רן סלוין משקף תמונה מורכבת טכנולוגית, תרבותית, אתית ואסתטית של ההווה ביחס לזמן, למקום ולמרחב. סלוין עובד עם אנימציית תלת-ממד דיגיטלית רבוּדה ומהרהר על משמעות הניתוק שלנו מהזמן הטבעי.

יצירותיה של טלי נבון מתבססות על תפיסת עולם שלפיה התכנסות פנימית, הקשבה ונטישת האגואיזם לשמו – יש בכוחן להביא את האנושות למקומות טובים וראויים יותר.

בדיאלוג עקיף עם הפוסטמודרניזם ועל רקע רעיונות המודרניזם, בוחר אלי שמיר להתייחס באופן מחודש לאדם כמרכז. דמויותיו כמו יוצאות מהבד אל הצופה ונוכחותן מעוררת שאלות בדבר מקומו של האדם בחברה בת-זמננו.

תערוכה זו עוסקת בתנודה בין עולמות, בין קטבים שונים – בין קרקע לשמיים, בין הגופני לרוחני, בין הממשי לדמיוני – כביטוי לגישה המטא-מודרנית. התערוכה בוחנת את האופנים שבהם המתבונן חווה עבודת אמנות בתנאים של תנועה, אי-יציבות, ספקנות, השתנוּת וריחוף.

יום אחרי אסון התאומים פורסם התצלום של ריצ'ארד דרו של "האדם הנופל", כאשר ראשו מופנה מטה בעודו נופל מאחד ממגדלי התאומים. הרס מגדלי התאומים בבחינת אירוע קטסטרופלי שמוטט מונומנט מודרניסטי, תבע את העלאת השאלה המתחדשת בנושא גורל המודרניזם בעידן הפוסטמודרניזם.