תערוכות

חלל התערוכה של מרב סודאי הפך למערה שקירותיה מצוירים, כאתר פולחני לאלה קדמונית. היא שואבת השראה מציורי-קיר במקדשים ובמנזרים הינדואיסטיים ובודהיסטיים, תוך החלפת הדמויות כולן בדמותה של אשה אחת, דמותה-שלה. מיצב ציורים זה מורכב אפוא מסדרה מרובדת של דיוקנאות עצמיים, שבהם סודאי בוחנת את גופה העירום כאובייקט לציור בעודה מתבוננת בעצמה פנימה, כסובייקט. בהנחת צבע מדולל על הבד, היא עורמת זו על גבי זו שכבות שקופות, שמסתירות או מגלות שכבות רפאים תחתונות של עירום נשי. הבד הדו-ממדי כמו הופך לתלת-ממדי, כי הרי מתחת לשכבת הצבע העליונה ממתינים להתגלות עולמות ציוריים נוספים.

רחל אניו יוצרת דימוי חזותי חדש של זהות אשה אתיופית ופמיניסטית. היא גייסה לפרויקט 13 נשים בגילים שונים ממוצא אתיופי, ויחד הן חקרו את תרבותן באמצעות עבודה בטכניקת הקולאז'. על בסיס מאגר דימויים שהכינה אניו מתוך אלבומי משפחתה, יצרו המשתתפות קולאז'ים בהדרכת האמנית, שפירקה וחיברה את הקולאז'ים הללו לכלל קולאז'ים חדשים משלה.

חמושות בסרבלים לבנים, בחמלה ובתעוזה, מובילות לירון חנה אוחיון ועמית גביש מהלך אמנותי בין-תחומי ברחובות חיפה. צמד האמניות קיבצו שש נשים שעברו לאחרונה לחיפה לתהליך יצירה משותף, הכולל וידוי והצהרת זהות שמטרתם למתוח את הגבולות של מושגי המעורבות במרחב. שש עבודות הווידיאו מְעבּדות של שש פעולות של ריפוי נשי, שעיקרן התמודדות משותפת עם תשוקות ופחדים אישיים.

רוח צפונית נושבת באוסף מוזיאון חיפה לאמנות. מיקומו של המוזיאון בחיפה משתקף באוספו, שבו עבודות רבות של אמניות ואמנים מחיפה ומהצפון. בעבודות אלה באה לידי ביטוי זהותה הייחודית של העיר חיפה: כעיר נמל, צף ועולה בעבודות היחס למהגר ולפליט; כעיר פועלים, רבות מן העבודות עוסקות בשאלות מעמדיות; וכעיר השוכנת בטופוגרפיה ייחודית בין הים להר, העבודות מתעמקות ביחסי הארצי והרוחני. ממרכזו של האוסף בצפון, אצורה בו גם שיחה עם מרכזי האמנות בישראל, עם התרבות הערבית ועם האמנות המודרנית המערבית.

קוֹלַאז' היא טכניקה חשובה באמנות, שמאפשרת לחבר בין עולמות שונים וליצור דברים שקיימים רק בדמיון. כדי ליצור קולאז', גוזרים דימויים ממקורות שונים, חותכים ומפרקים אותם, ומרכיבים את החלקים יחד באופן חדש ומפתיע. ככל שהחיתוכים והחיבורים מוזרים יותר, כך הדבר החדש שיוצרים מקורי יותר.

התערוכה עוסקת במופעים השונים של הואדיות בכרמל, באופנים שבהם הם מעצבים גיאולוגיות ושכבות עירוניות, משפיעים על תשתיות, מגדירים גבולות תרבותיים ופסיכולוגיים, ומהווים בית גידול להתרחשויות טבעיות ואנושיות. אמנים ומעצבים, מקרוב ומרחוק, הוזמנו על-ידי המוזיאון כדי להגיב למגוון הסיטואציות שהוואדי יוצר, ולדמיין אקולוגיות חדשות של קיום משותף בין צמחים, בעלי חיים ובני אדם.

בתערוכה מוצגות שלוש עבודות של אמנים בינלאומיים, ההוגות במאפיינים האוניברסליים של פעולת הגוף המוחה, ולמולן - ארבע סדרות תצלומים מארבע מחאות משמעותיות מן ההיסטוריה של ישראל.

קצב הדופק וקצב הנשימה הם בין המדדים החיוניים שעל פיהם קובעים הרופאים אם אדם בריא, או חולה, או מת. המדדים החיוניים מושפעים במישרין ממצב הרגש: הם משתנים ברגעים של רוגע או התרגשות, פחד או התאהבות. בתערוכה זו מוצגים כמה מן התוצרים הממשיים של המדדים החיוניים הללו ביצירות אמנות מעשרים השנים האחרונות. קווים, אורות וצלילים נוצרים תוך התאמת המעשה האמנותי למקצב של פעימות הלב ושאיפה-נשיפה, הקובע את מבנה היצירה. התעמקות במקצב הזה - רגוע וסדיר, מהיר ותזזיתי או דומם לחלוטין - עשויה להוליך צלילה פנימה אל תוך התודעה. לחלופין, יש בה כדי להעלות אל התודעה את אלה שמדממים או את אלה שמנעו מהם אוויר לנשימה.

נרדין סרוג'י פותחת את החלונות ומכניסה סערה לחללי המוזיאון. הרוח חושפת שכבות היסטוריות של הבניין, שנחנך ב-1930 כבית ספר לבנות של הכנסייה האנגליקנית, היה פתוח לבנות כל הקהילות הדתיות בעיר, ושפת ההוראה בו היתה לרוב ערבית. בסדרת התערבויות בחלל, סרוג'י חופרת בעברו של המקום ומעלה הדים מתקופת המנדט הבריטי, בדמות מגדל כיסאות על סף קריסה, טקסטים בערבית וקולות צעדים בחדר המדרגות. העבר הצבעוני מבצבץ מתחת לרצפת הבטון האפורה ובין הבקיעים שנבעו בכני תצוגה מוזיאליים לבנים.

רוח היא משב אוויר שחשים בו, אך את האוויר עצמו אי-אפשר לראות. לכן משתמשים במלה "רוחני" לתיאור דבר ממשי שקשה לתפוס אותו בחושים. חז"ל מספרים שהכינור של דוד המלך היה תלוי מול החלון הצפוני בחדר השינה שלו, וכאשר רוח צפונית היתה מנשבת בו, הכינור היה מנגן מאליו. רוח צפונית יכולה להיות תנועת אוויר המגיעה מצפון - וגם כל הדברים המוחשיים והבלתי מוחשיים שהצפון מייצג.