תערוכות

הפליטוּת, ההגירה, החצייה החשאית של הים התיכון מדרום לצפון – כל אלו הפכו לנושאים שבהם מרבים לעסוק כיום אמנים, מבקרים ואוצרים. היצירות העוסקות בסכנות המסע מן "הדרום הגלובלי" למערב אירופה, דרך הים והיבשה, על פי רוב מאמצות סגנון דוקומנטרי במטרה להפוך את ההגירה החשאית לנראית.

אורן זיו הוא צלם עיתונות, ממקימי קולקטיב "אקטיבסטילס", שהתגבש לראשונה בשנת 2005 סביב ההפגנות בבילעין נגד בניית גדר ההפרדה.

Dede פועל כאמן במרחב הציבורי במשך יותר מעשור, הוא שואב השראה מהדופק של המרחב העירוני – מהארכיטקטורה, המקצבים, הקולות ועוברי האורח. הוא מוּנע מהצורך להותיר חותם בעיר, שהיא חלק מהותי מתהליך היצירה שלו כאמן. ניצן מינץ, זוגתו של Dede, עוסקת בכתיבת טקסטים ושירה ופועלת אף היא במרחב העירוני. לאחר שמינץ מסיימת לשייף היטב את יצירותיה הכתובות, היא בוחרת במיקום ובדרך הגרפית שישרתו אותן באופן הטוב ביותר.

בליבה של התערוכה מוצגים חמישים ציורים שצוירו בידי ילדים יהודים בגרמניה בין השנים 1936–1941. הציורים נבחרו מתוך אוסף ייחודי של למעלה מ-1200 עבודות מעיזבונו של האמן והמורה יולו לוין (1901–1943), שניספה באושוויץ. לוין שימש מורה לאמנות בבית הספר של הקהילה היהודית בדיסלדורף (1936–1938) ואחר כך בברלין (1938–1941).

התערוכה מזמינה את המבקרים להתבונן ולחשוב על יחסיי האדם עם הטבע דרך מפגש עם יצירות אמנות עכשוויות שמעמידות בעלי חיים במרכזן.

התשוקה לאובייקטים, התשוקה לקניות, ל"שופינג", מתורגמת בימינו לבילוי זמן פופולרי. ואכן, חלק ניכר מן האנושות המאושרת, המצוידת בכרטיסי האשראי, מתייצבת בחגיגיות לפולחן הצריכה. המטרה היא למצוא משמעות ולגלות זהות חדשה: "אני צורך משמע אני קיים"; אני חלק בלתי נפרד מקבוצה של אנשים מאושרים – צרכנים של סחורות והזדמנויות.

תערוכה זו מתמקדת בתגובותיהם של אמנים עכשווים לנושאים של דת ואמונה במציאות הגלובלית העכשווית, הנתונה לשליטתה של תרבות הצריכה.

בשפתו החזותית אייל אסולין חוקר את תרבות השפע בהתייחס להיבטים כלכליים חברתיים גלובליים. עבודותיו מתחקות אחר תרבות המזרח ומכילות מארג של מסמני סטטוס היסטוריים, מגדריים ואמנותיים. אלו מוצגים באופן בוטה, המגחיך את בולמיית הצריכה העכשווית. אסולין מבטא זעקה אסתטית גברית המשקפת את תרבות ה"אובר" ומציג דימויים המציפים דיכוטומיה תמידית בין עבודת הכפיים לבין השפע.

המיצב של חנאן אבו חוסיין מורכב מחזיות משומשות שהוקפאו ביציקת בטון. טכניקה זו מאפיינת את השימוש בחומרי גלם לא קונבנציונליים שרווח ברוב עבודותיה – שימוש המאפשר לאמנית לבטא את קולה האישי-נשי בנושאים של דת, קפיטליזם, ניצול מיני, אהבה וחירות אישית.

במיצב מקדש לאייפונים (2018) האמנית האמריקאית אדי וואגנט יוצרת אנדרטה למכשירים ניידים מיושנים שנזרקו עם כל גל של שדרוג טכנולוגי. הפלאפונים מסודרים בשכבות, כמו שרידים של חפצים אהובים, המשומרים לצד מנחות זיכרון נוספות. כאשר הטלפון נמצא תמיד בהישג ידו של המשתמש, ההיקשרות אליו בלתי נמנעת והופכת נורמלית. תלות כזו יכולה להוביל לקשר רגשי חזק, לאהבה של ממש.