בשנת 2003 הוצגה במוזיאון חיפה לאמנות התערוכה "וידיאו Zero: הפרעות בתקשורת: הדימוי המוקרן – העשור הראשון". תערוכה זו ביקשה לתת מענה לחוסר הבולט בעיסוק ההגותי והביקורתי במדיום של אמנות הווידיאו בעולם האמנות הישראלי. התערוכה התמקדה בימיו הראשונים של המדיום, שהופיע בשנות השישים על רקע מהפכות תרבותיות שחתרו תחת הממסד ההגמוני. אילנה טננבאום, האוצרת של תערוכה זו, מציינת בקטלוג כי כחלק ממהלך ביקורתי זה, ומתוך אותו דחף אוטופי, "אמנים רבים חיפשו צורות חדשות והגדרה חדשה לעשייתם האמנותית, שתהייה מנוגדת לכוח המעצב של מדיית ההמונים בתרבות המערב".
לפני שהאינטרנט כבש את העולם היה לטלוויזיה תפקיד חברתי משמעותי, שכן היא שימשה מקור עיקרי למידע ולבידור וסיפקה שעות של הנאה ובטלה. הטלוויזיה, שנהגתה בתחילה ככלי תקשורת בין־אישית, נוכסה בשלב מוקדם על ידי גורמים ממשלתיים ומסחריים שהבינו את הפוטנציאל העצום של קהל צרכנים שבוי. גורמים אלו החליטו להשקיע ממון רב בפיתוח של טכנולוגיות שידור ובשליטה עליהן.
בהקשר זה טננבאום מציינת כי מיסוד המדיום האלקטרוני של הטלוויזיה, כהפקה מסחרית הנשלטת על ידי מונופולים, "הוביל ליצירתם של סגנונות אחידים ולקודים תרבותיים־פוליטיים מוסכמים בעשייתן של תכניות בארצות הברית ובאירופה. הטלוויזיה לא הפכה אפוא למכשיר של קומוניקציה, כפי שהתיימרה להיות, אלא למוסד הגמוני ולמכשיר חד־כיווני של שיווק". לאמנות הווידיאו יש קשר ישיר והדוק לטלוויזיה. אמנים רבים עסקו בה כאובייקט, כנושא או כמדיום בעבודותיהם באמצעות הווידיאו.
העבודות המוצגות כאן נבחרו מתוך התערוכה "וידיאו Zero". הן חושפות עמדה ביקורתית כנגד הישות הטלוויזיונית וכנגד התיימרותה לייצג את המציאות "בשידור חי", כאשר למעשה היא מביימת ועורכת מציאות זו בכפוף להשתלטות התאגידית החולשת עליה. אותו כלי תקשורת היה כפוף לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים הללו ששלטו בו ביד רמה במשך חמישה עשורים.
אמנים משתתפים: ויליאם אנסטזי, מיכאל דרוקס, ריצ'רד סרה
טקסט: ענת מרטקוביץ'