Trash Culture

תולדות האמנות החלו כארכיון של המוות, בעצם הקמתם של מבני קבורה, פירמידות ומוזיאונים. גם האמנות בת-זמננו המוקדשת לנושא של צריכת ההמונים, מרבה לאסוף ולאחסן בארכיון שלה דברים שלכאורה יש לשלול את רכישתם, דברים שיש להשמיד או לזרוק לאשפה. בהקשר זה חוקר האמנות בוריס גרויס מגדיר את צורתה העקבית ביותר של הצריכה כהשמדה כללית – כשימוש סופי בכלל הדברים. לתפיסתו, האמנות צורכת מוות: היא צורכת צריכה ובמקביל גונזת את הצריכה.

בשדה האמנות קיים דיון מורחב המוקדש לתפקידו המסורתי של המוזיאון, ובו מוצגת השאלה: מהן יצירות מופת הראויות לשכון בהיכל המוזות? דיון זה מתבסס, כהנחת יסוד, על תפיסת המוזיאון כמשכנם המקודש של אוצרות הרוח, המדע והדמיון האנושי. המוזיאון הוא בית האוצר (Treasure). ניגודו של המוזיאון הוא ה-Trash, הזבל שאינו ראוי לתצוגה. המוזיאון פועל אפוא באופן מסורתי על הציר שבין "הראוי להיכנס" לבין "כל השאר" – הדברים שאינם מתאימים לתצוגה מוזיאלית.

הזבל עומד כמוטיב מרכזי בעבודות המוצגות בתערוכה זו, כתופעת לוואי של חברת הצריכה והשפע. האמנים ממשיכים את מסורת השימוש הנרחב של האמנות בזבל, בהתייחסם לעובדה שחברת הצריכה היא יצרנית הזבל הגדולה של ימינו. זבל נוצר כאשר מערכת סדורה דוחה מתוכה יסודות "לא ראויים". יסודות אלה יכולים להיות זבל ביתי (garbage), או בני אדם המכונים זבל (trash), כדי לציין את דחייתם המוחלטת מן המערכת. הוא קיים כמושג וכנוכחות מאיימת בהתייחסות למערכות של מידע ותקשורת ("דואר זבל").

האמנים המציגים בתערוכה תופסים את הזבל כיסוד דקדנטי ואנטי-פרודוקטיבי, המאיים על משק הייצור הקפיטליסטי. זוהי מלחמת חורמה בזבל, שבה מהדהדת התנגדות נחרצת ליסודות זרים ובלתי נשלטים המסמנים התקרבות אל המוות. המוות נדחה בשם האופטימיזם היצרני-טכנולוגי שאותו משדרת התרבות השלטת. דוגמה מובהקת להתייחסות קפיטליסטית מסוג זה היא הניקיון הבוהק תמיד השורר בקניון או בשדה התעופה – ניקיון שתפקידו לעורר תחושה של שקט ושל שליטה רציונלית.

העבודות בתערוכה שואפות להדגיש כי הזבל הוא אחד היסודות המרכזיים בתרבות בת-זמננו, הן בהקשר היומיומי והן בהקשר התיאורטי החתרני. אנו מדברים על ג'אנק פוד (אוכל זבל), על garbage time (זמן זבל, שבו לא קורה שום דבר דרמטי במשחק ספורט), או על white trash (כינוי ללבנים עניים החיים בשולי החברה האמריקאית). המונח "תרבות הזבל" (trash culture) נועד לסמן את התפיסה הרואה בזבל תופעת לוואי של החברה הקפיטליסטית העוסקת בייצור מוגבר של מזון, של מוצרים ושל רעיונות. ככל שהייצור גואה, כך גואה גם הזבל. באמנות בת-זמננו המילה "זבל" הפכה אפוא למטבע לשון המגדיר את מצב התרבות ומתווה חלק מערוצי השיח המתקיימים בתוכה.

האמנים המשתתפים: גלינה בלייך, אמנון דוד ער, ענבל מארי כהן, ויק מוניז, נעמי מנדל, אלכסנדר קוגין, מיקי קרצמן, ליהי שני, יהודית שרייבר, נתן פרניק