"קרוב להפליא ורועש להחריד"

בשיח האמנותי "הנפילה" תכופות נתפסת כדבר שנמצא במרחב ביניים – בין תנועה לדממה, בין שמיים וארץ, הקרקע עשויה להפוך למושג חסר משמעות.

יום אחרי ה-11.9.2001 פורסם בעיתונות העולמית התצלום של ריצ'ארד דרו של "האדם הנופל", כאשר ראשו מופנה מטה בעודו נופל מאחד ממגדלי התאומים. הצילום הוא מדד לרגע חולף ולסובייקט שהתקיים בו, והוא נוגע במורכבותו של רגע המוות.

בהתייחס לאותו אירוע, הרומן "קרוב להפליא ורועש להחריד" מאת ג'ונתן ספרן פויר מספר על אוסקר בן התשע, שאביו נהרג בפיגוע זה. במחברתו יש סדרת תצלומים המתעדים אדם שקפץ מאחד המגדלים. לבסוף הוא תולש את התצלומים והופך את סדרם, כך שהאיש נראה ממריא.

אוסקר מתאר: "כשדפדפתי, זה נראה כאילו האיש צף בשמיים. ואם היו לי עוד תמונות, הוא היה עף דרך החלון בחזרה לתוך הבניין, והעשן היה נשפך לתוך החור שהמטוס עמד לצאת ממנו".‏*

בשיח האמנותי "הנפילה" תכופות נתפסת כדבר שנמצא במרחב ביניים – בין תנועה לדממה, בין שמיים וארץ. הקרקע עשויה להפוך למושג חסר משמעות. העיסוק בתנועה במרחב הביניים נדון בהגותם של שני חוקרים הולנדיים, רובין ואן דן אקר וטימותאוס ורמולן. לדבריהם, בעשור השני של המאה הנוכחית, לאחר הפוסטמודרניזם, ההיסטוריה חוזרת ומגיח מחדש המונח "בין לבין" – מצב "מטא-מודרני" משברי מתמשך, שבו האמן העכשווי נדון לתנודה בין הרצון המודרני להכרה והספק הפוסטמודרני לגבי הטעם של כל זה, בין תקווה ומלנכוליה, בין אמפתיה ואפתיה, בין אוטופיוּת ופרגמטיזם. 

הדוגמאות הראשונות שבהן מוצאים שני החוקרים את ניצני המצב החדש הן עבודותיו של האמן באס יאן אדר משנות השבעים, המציגות את מאבק התנועה הבלתי נמנע והמתמשך. לעומת עבודתו של איב קליין, זינוק אל תוך הריק (1960), המשחזרת נפילה כמחווה מתוּוכת טכנולוגית של ריחוף ושחרור, הנפילות המצולמות של אדר עושות מעין "כוריאוגרפיות מוגבלות לקרקע", שבהן תנועת הגוף נתונה לכוח המשיכה.

נפילות אלו הן אקזיסטנציאליסטיות במהותן, כביטוי למצב האנושי הרופף.  

בעבודת הווידיאו הידועה של ביל ביולה, הבריכה המשקפת (1979-1977), מגיח האמן מתוך יער וניצב ארוכות על שפת בריכה. ברגע זינוקו קופא גופו באוויר בתנוחת עובָּר ונותר תלוי מעל המים הממשיכים לרחוש, עד כי בבואת האמן מתגלה בתוך המים, וסופה שהוא יוצא מהבריכה ושב אל היער.

אירוע מיצג הצילומים של קרי סקרבקה בורא מחדש סוג של זיכרון שגוי. במניפולציה הדיגיטלית נוכח המתח בין המעשה והתיעוד. סקרבקה תיעד עצמו בעודו משחזר 30 נפילות שונות ממוזיאון שיקגו לאמנות עכשווית ב-2005. הקהל שצפה באירוע ראה את הכבלים שמחזיקים אותו, בשונה מן האופן שבו הוא מופיע בפנינו בעבודתו.  

מספר עבודות בתערוכה בוחנות את מושג ההיפוך: הקפיצה כפעולה מודעת מול נפילה שהיא תוצאה של טרגדיה. בעבודת הווידיאו של מיקה רוטנברג נראית בחורה יחפה ונחושה, "הולכת" במאמץ רב על ידיה, בנוף מושלג הפוך, ונראית כמו תלויה מהשמיים כשמעליה תקרת שלג – מצב המצריך התנגדות לכוח המשיכה.

בסדרה של גליה גור-זאב נראים ילדים התלויים הפוך על סולמות משחק בגן מאיר – מעין היפוך עטלפי המסמן את גן המשחקים כטריטוריה שחלים בה כללים שונים מהעולם הרציונלי.

מיצב הווידיאו של מיכל חלבין נוצר בשיתוף פעולה עם להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק. הצילום בהילוך איטי מתעד את דיוקנאות הרקדנים בעת קפיצה, בניסיון ללכוד רגע חמקמק הנע בין תחושת כוח לתחושת חוסר שליטה והתמסרות.

* ג'ונתן ספרן פויר, קרוב להפליא ורועש להחריד, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2007, תרגום: אסף גברון, עמ' 308.