אוצרת: תמי כץ־פרימן
התערוכה בוחנת את המושג "גרוטסק" כקטגוריה אסתטית המופיעה יותר ויותר באמנות שנוצרת בשנים האחרונות, כחלק ממגמה בארוקית ואקסצנטרית של ביטוי עצמי והתרסה כנגד כל צורה של סדר מקובל. על פי הגדרה מילונית, "הגרוטסקה היא סגנון סאטירי באמנות, המתכוון לעורר תחושת אימה וגיחוך על ידי הבלטה יתרה". שורשיו של מושג זה מצויים במיתוסים ובפולחנים פרה־היסטוריים, בקומדיה ובמחול של יוון הקדומה ורומא העתיקה, וכן במסורת העממית של הקרנבל בימי הביניים. שמו של המושג נובע מהמילה "גרוטו", מערה באיטלקית, ומקורו בתגליות ארכיאולוגיות מתקופת הרנסנס שנחשפו בחפירות "דומוס אאוריאה" במרתפיו של בית התענוגות של הקיסר הרומי נירון. עיטורי הקיר הפגאניים הללו, שזכו לכינוי "גרוטסקיים", היו מלאי פנטזיה וגדושים בסתירות אנטומיות: דימויים של חיות פרא, ראשי אדם וצמחייה, המשלבים אזכורים לנימפות, סאטירים וקנטאורים. מאפיינים הנקשרים במערה - חושך, כאוס, אי־ודאות, אך גם הגנה, חום ומקלט - הפכו מאז למרכיבים חשובים בהגדרת הגרוטסק.
התערוכה כוללת עבודות של אמנים עכשוויים ישראלים ובינלאומיים, העוסקים בגוף הגרוטסקי - גוף מוקצן, מעוות ומגוחך, אשר חורג מגבולות עצמו ושחלקיו אינם מצויים בהלימה. גוף היברידי זה מזוהה לא אחת כמפלצתי. במסגרת השיח הנרחב על אודות העיסוק בייצוגי גוף באמנות העכשווית, לגרוטסק יש משמעות מטפורית כמייצג של רוח הזמן - הגוף הגרוטסקי מוצג כמשל וכביקורת למציאות פגומה וחסרת סדר, המאופיינת בעודפוּת ובהיעדר היררכיה.
עמדותיהם של האמנים ביחס למושאי העבודות נעות בין אכזריות, ציניות והגחכה לבין הזדהות וחמלה. ניתן לפלח את העבודות בתערוכה לשתי תפיסות עקרוניות, השלובות לעתים זו בזו: מצד אחד, תפיסה שבולט בה היסוד הקומי, הקרניבלי, המגוחך והמצחיק; מצד שני, תפיסה שמודגש בה היסוד המנוכר, הטרגי והמאיים. קונפליקט זה בא לידי ביטוי בהומור ה"מוּכתם", המלווה תמיד בנימה של חרדה, זרות ופחד.
בדומה לאולם המראות המעוּותות בלונה פארק, מספקת התערוכה שפע של מראות שניתן להתבונן דרכן במציאות אקלקטית, הטרוגנית ולא מסודרת. היפוך הסדר והחוקיות, עקרון ההנמכה, ההסטה מן הגבוה אל הנמוך, מן הרוחני לארצי, מהמופשט לקונקרטי, מהחלק הקדמי לחלק האחורי של הגוף - כל אלו מקרבים אותנו לנוכחותו הפיזית של ה"בשר", המגולם בחלק מן העבודות בתערוכה גם בפיזיות ובחומריות של הציור. כמו בקרנבל של ימי הביניים מספקים לנו האמנים העכשוויים כלים שנונים וחריפים, שבאמצעותם נוכל אולי להישיר מבט אל הכמוסים שבפחדים ולהביסם בצחוק מוכתם באימה.