האם העולם הוא תערוכה של גרוטסקה?

אוצרת: אילנה טננבאום

תערוכתו של גלעד רטמן מתייחסת למושג הגרוטסק, שמשמעותו האטימולוגית נגזרת משמם של ציורי הקיר שנתגלו במאה ה־15 במרתפי הווילה של הקיסר הרומי נירון. ציורי הדמויות הפנטסטיות באתר זה זכו בטעות לכינוי "גרוטו" - מערה באיטלקית - בשל העובדה שנחשפו תוך כדי חפירה. הגרוטסקי קשור, אם כן, למה שמתרחש מתחת, לחבוי ולאפלולי. החלל המוחשך של המרכז למדיה חדשה מתאים מבחינה זו לדימויים של רטמן. האפלוליות, האדריכלות הבלתי שגרתית והדגש על החוויה הגופנית של הצופה המבקר בחלל מקבילים במובנים מסוימים לממד האפל המצוי בסרטים, למבנים הבלתי שגרתיים שלהם, ולאופן שבו סרטים אלה מעוררים חוויה גופנית. בנוסף כוללת התערוכה סרט תיעודי המציג את תהליך היצירה של אחת העבודות. באופן זה חושף המבנה התוכני של התערוכה את "מאחורי הקלעים" של היצירה, ובכך מתכתב עם המבנה הפנימי של העבודות עצמן.

רטמן מייצר סיטואציות גרוטסקיות הסובבות סביב מאבק, אובדן והישרדות, הנראות במבט ראשון חסרות פשר ומעוררות תחושה של אי נחת, מוזרוּת ודחייה. כל אלה מעודדים אצל הצופה חווית הימצאות בטריטוריה לא מוכרת העשויה אלמנטים מוכרים. זהו גם המרחב שבו מתקיים הגרוטסקי. עבודותיו של רטמן נשענות על תפיסה רומנטית של המאבק האנושי באיתני הטבע ומיקומו של האדם ביחס לנשגב ולאינסוף. אלא שבעבודותיו מוסטת הרוח הרומנטית מהנשגב אל הגרוטסקי, שהרי הרומנטיקה קשורה בגרוטסקי, אחיו התאום, הפיסח ופורע החוק של הנשגב. אופני הביטוי של המצב הגרוטסקי נעים, אם כן, בין המופלא, המפלצתי והנלעג. המתח הבסיסי הזה בין הפכים מתווה את השימוש שעושה רטמן במנגנונים קוטביים בתהליך בניית העבודה: קיטוע וחזרה; החצנה של רגש אנושי מול ביטויים של חייתיות לא־מילולית. רטמן יוצר מצבים החותרים אל עבר שיאים רגשיים או גאולה סמלית, מבלי לספק לנו קתרזיס אמיתי. כך נעות העבודות בין התיאור האפי ההרואי לבין פרודיה גרוטסקית עליו.

רטמן מצלם את העבודות באתרים כמו ביצה ובוץ - אתרים המאוכלסים בחומרים לא טהורים של לכלוך וסיאוב המתנגדים לגבולות ברורים ולקטגוריזציה חד־משמעית. הקיטוע, הגבוליות והזהות המטושטשת מתקיימים בעבודותיו הן ברמת הדימויים המאכלסים אותן והן במבנים הפנימיים שלהן. הגרוטסקי, הפרודי והטרגי חוברים כאן יחד ונותנים ביטוי למצב אנושי שבו שום חזון של סדר אינו יכול להיבנות מתוך השבר והפיצול. היבטים אלו אינם רק מדווחים על חווית קיום בעולם חמקמק ועתיר סתירות, אלא ממחישים את חוויית איבוד כושר ההתמצאות הן ברמת העלילה של העבודות והן בתהליך התפענחותן. בהצבה של דמויות האדם "הנואשות" באתרים הנקשרים לקרום כדור הארץ - מדבר יבש ומבוקע, ביצות ובריכות בוץ - סביבות שבהן בוקעת החומריות דרך פני השטח השסועים, המבעבעים, ומהדהדת את חומרי הגוף הפנימיים האסורים, נוגע רטמן ברגע קיומי פואטי ורב חסד.