אוצרת: טל יחס
ציוריה של מיה בלוך מתמקדים בתיאור של דמויות אנושיות - דיוקנאות קבוצתיים בסצנות מסביב לשולחן האוכל לצד דיוקנאות יחיד של נשים. שם התערוכה, "אנה ורוניקה", הוא שם אִמה של בלוך לפני שעוּברת כשהגיעה לישראל בגיל חמש ומאז כמעט נשכח. השימוש בשם זה אינו מעיד על עיסוק בביוגרפיה הפרטית של האמנית, נהפוך הוא - בהיותו מעין רוח רפאים מטפורית, הוא מסמל עבורה את פוטנציאל הזרוּת בתוך מקום מוכר ואת האפשרות להתיך יחד ביוגרפיה אמיתית ובדויה. כפילות זו באה לידי ביטוי באופן שבו מייצרת בלוך את מושאי ציוריה, המתבססים על תצלומים שהיא מוצאת בעיתונים, באלבומי תמונות של אחרים ובשיטוט אקראי באינטרנט; היא "נטפלת" לתצלומים משפחתיים סביב השולחן או לדיוקנאות שאנשים מפרסמים ברשת ו"מייבאת" אותם אל עולמה. באופן זה מְחיָה האמנית זהויות לא ידועות ובודה עולמות רגשיים של אחרים. אף שבלוך מתייחסת למאפייני התצלומים ושואלת את הקומפוזיציה שלהם, היא אינה מחפשת הֶקְשרים ריאליסטיים אלא דולה את המצבים הנפשיים האפלים החבויים מאחורי ה"פוזות" הייצוגיות של הדמויות הניצבות מול המצלמה.
במעבר בין הצילום לציור בלוך כמו מקלפת את שכבות המעטה "הנורמלי" של הדמויות המצולמות ושל אופיים האגבי, היומיומי, של התצלומים המקוריים. הדמויות עוברות מעין תהליך של הִתְבלות, בעבוע ומחיקה, ההופך אותן לישויות מיוסרות ומעוותות. נראה כי דבר־מה חבוי מפעפע מן הדמויות המתוארות בציורים, כאילו נשמותיהן נחשפו; פעמים רבות גופן - בדרך כלל גוף א־מיני - מנותק מפניהן ומטושטש, כאילו הפך לרוח רפאים. על כל העבודות מאפילה עננה של קדרות, ועל פניהן של הדמויות ניכרת מצוקה. על פי רוב, זו אינה מצוקה נרטיבית שסיבתה נגלית בציור אלא הלך רוח כללי של עצבות ובדידות. תחושה זו מחריפה בסצנות הקולקטיביות סביב השולחן, הטעונות רגשית ואמורות לסמל את ה"ביחד" של חיק המשפחה או החברים. אווירה חריפה של מתח, ניכור ומחנק מאפיינת את הסצנות הללו, שבהן הדמויות שקועות בעצמן ללא כל תקשורת ויחסי גומלין ביניהן. חוסר היכולת לתקשר והאילמות העצורה ניכרים בתיאור פִיותיהן של הדמויות - רובם פִיות קמוצים, חלקם מחוקים או מוסתרים. בשתיקתן החנוקה, האוצרת בחובה מנגנונים נפשיים מורכבים, נראות הדמויות כשהן מתעוותות לנגד עינינו מעוצמת ההדחקה. ואולם, על אף אווירת הקדרות הכללית, העבודות עטויות גם דוֹק של הומור שחור. מבטה של האמנית חושף את פגיעותן וחולשותיהן של מושאי ציוריה, אך בו־בזמן גם מעורר הזדהות ובעיקר חמלה.