אוצרת: טל יחס
ביצירתו של ליאור ווטרמן קיים יסוד פרוע ויצרי המאתגר קודים של תקינוּת פוליטית ומוסכמות של מושגי יופי ו"טעם טוב". ברוב יצירותיו מופיע הגוף, על חלקיו השונים או תחליפיו, כדימוי מרכזי המשקף תפיסת עולם כאוטית ואלימה. דומה שהגוף המעוות והשסוע מגלם את פריעת הסדר בעולם; זהו גוף נזיל, היברידי, פתוח ופרוּץ גבולות, המוצג על פי רוב בצורתו ה"בזויה" ביותר: מדמם ומוגלתי, מבותר לחלקיו, מפלצתי ומגוחך.
אף שתוצרי יצירתו של ווטרמן הם פעמים רבות עבודות וידיאו או מיצגים, בכל עבודותיו מופיע יסוד פיסולי בולט. על פי רוב הפיסול שלו עשוי מחומרים זמינים ופשוטים - כמו מוצרי מזון, חפצי רדי־מייד, חֶלב, ועוד - המאבדים את הפונקציה המקורית שלהם והופכים לאובייקטים פיסוליים לכל דבר באמצעות דמיונו הפרוע ורגישותו הפלסטית. החומרים הזולים, שנעשה בהם שימוש בוטה לעתים, מסמנים את חלקי הגוף כזירה נחותה, חדירה וטמאה, שמתקיים בה תמיד פוטנציאל של הרס והתכלות. כמו כן, ניתן לזהות הומור חזותי חריף ומחודד ביכולתו של ווטרמן לראות בכל חומר מטפורה לגוף, לתווי פנים וליצר אנושי ברברי ונלוז.
יסודות האימה והגיחוך, הזוועה וההומור מתקיימים אפוא בכפיפה אחת בעבודותיו. אסטרטגיות של אבסורד, נונסנס והומור מקאברי הופכים את דימויו הגרוטסקיים והאפלים למצחיקים. נראה שבתוך קרנבל הסחי והרפש גלום דווקא פוטנציאל הומניסטי, שכן במציאות שבה הכול הוא בגדר המותר יש מקום לכולם: לפרוורטי, לדחוי, למכוער, לנכה ולכל מי ומה שנדחק לשוליים החברתיים והאסתטיים. בתוך כך מובלע ביצירתו של ווטרמן גם העיסוק באפשרות קיומו של שיח מוסרי במציאות דכאנית ואלימה. דומה כי הוא בוחר להגיב למציאות זו בדרך של הדגשת הפרוורסיה וחוסר הריסון העצמי, שכן באמצעות אי־הנחת שנגרם לצופיו הוא מבקש לנתץ טאבואים חברתיים ולחשוף דפוסי מחשבה דכאניים. לצד האכזריות הבוטה והמשתלחת ווטרמן מאפשר נראוּת לשולי, ומעבר להומור הזדוני מתגלה כי יצירתו עטויה לעתים בדוֹק עדין של חמלה, שנובעת מ"אחוות המדוכאים" המתבוססים יחדיו ברפש האנושי.