אוצרת: יהודית מצקל
עבודותיו של איתי זיו מתאפיינות בנקודת מבט של מספר סיפורים או בודה ביוגרפיות. בתערוכה זו רוקח זיו סיפור על מספר נשים צעירות בשנות ה־50 של המאה הקודמת, בתקופה של קיץ ישראלי הביל וחם. התערוכה היא בבחינת מסע בזמן, שבו האמן, גבר צעיר הנטוע היטב במאה ה־21, מחפש ממד של תום ופשטות בזמנים שהיו ואינם עוד. זיו הזמין מספר חברות למסע משותף, לתקופה רחוקה בעלת אווירה אחרת. כאתר לצילום נבחרה דירתו שלו בבניין דירות תל אביבי, בית שנבנה אף הוא בתחילת שנות ה־50, על תריסי הפלסטיק ואריחי המוזאיקה המנוקדים שלו. זוהי בחירה מכוונת בסביבה אינטימית, שניטעו בה סממני התקופה באמצעות אביזרים שונים כגון מפת שולחן ואגרטל, תוך הקפדה על האמינות התקופתית.
שנות ה־50 , הסמוכות למועד סיומה של מלחמת העולם השנייה, האדירו בארץ את הולדת דמותו של היהודי החדש - דמותו המושלמת כמעט של הצבר הישראלי, החזק, האוהב את מולדתו והמסור לעבודת האדמה ולתעשייה המתפתחת. במרכז התעמולה הציונית של אותם ימים עמדו ערכים מגויסים כגון העלייה ארצה, קליטת העולים, הגנת המולדת וחדוות העבודה. בתוך כך, לאישה שנותרה בביתה נועד מקום כדמות שאמורה לשמור על המשפחה ועל ערכי הבית.
ואכן, בסדרת צילומים זו, זיו מבקש לבנות בסביבת המגורים האינטימית רגעים קטנים ויומיומיים של ביתיות צרופה, כפי שהוא תופס אותם. הסיטואציות הפשוטות מתארות עיסוק בעבודות בית בסיסיות כמו גיהוץ, שטיפת כלים וניקיון. לצד זאת, ניכרת תחושה של לאות וכובד, מפאת החום הרב שכמו חודר פנימה אל חדרי הבית. הערכים הנוטים להעלות על נס פשטות והסתפקות במועט מצטיירים אפוא כעולם מעשי אך גם אפרורי ולאה.
הבחירות הצורניות תואמות אף הן את רוח התקופה. זיו צילם את הדימויים בשחור־לבן ולאחר מכן החליט לפתחם ולהדפיסם ביד: "לא נעשו כל מניפולציות טכניות ובוודאי לא שימוש במחשב או כל כלי עכשווי אחר", מדגיש זיו. העבודות בתערוכה, כמו גם תהליך ביצוען והפקתן, משרטטות אפוא ניסיון לבחון את מרכיביו של מסע אל דימויי העבר, מתוך זיקתם לשאלות העוסקות בנקודת מבט היסטורית וביוגרפיה עכשווית, תוך הצבת שאלות בדבר מקומה של ההתרפקות הנוסטלגית.