תערוכות

השינויים הפוליטיים בעולם המערבי הביאו דמוקרטיות רבות ל "מצב חירום" תמידי, המוביל לשחיקת זכויותיהם של אזרחים ומוסדות. אשכול התערוכות החדש עוסק בתגובתם של אמנים לצמצום והגבלת החופש האזרחי, בארץ ובעולם. התערוכות השונות מתייחסות לנושאים חברתיים כמו הזכות להפגנה ולהגנה, זכויות הנשים, זכויות הקהילה הלהט"בית וזכויות הפליטים. אמנים רבים נוקטים באסטרטגיה של אקטיביזם אמנותי, ומעלים את השאלה האם בכוחה של האמנות העכשווית לתפקד כזירה של מחאה פוליטית. וזאת בניגוד לדעה הרווחת כי רוח המהפכה תמה וכל צורה של ביקורת עתידה לעבור צנזורה מסרסת.

Dede פועל כאמן במרחב הציבורי במשך יותר מעשור, הוא שואב השראה מהדופק של המרחב העירוני – מהארכיטקטורה, המקצבים, הקולות ועוברי האורח. הוא מוּנע מהצורך להותיר חותם בעיר, שהיא חלק מהותי מתהליך היצירה שלו כאמן. ניצן מינץ, זוגתו של Dede, עוסקת בכתיבת טקסטים ושירה ופועלת אף היא במרחב העירוני. לאחר שמינץ מסיימת לשייף היטב את יצירותיה הכתובות, היא בוחרת במיקום ובדרך הגרפית שישרתו אותן באופן הטוב ביותר.

אורן זיו הוא צלם עיתונות, ממקימי קולקטיב "אקטיבסטילס", שהתגבש לראשונה בשנת 2005 סביב ההפגנות בבילעין נגד בניית גדר ההפרדה.

הפליטוּת, ההגירה, החצייה החשאית של הים התיכון מדרום לצפון – כל אלו הפכו לנושאים שבהם מרבים לעסוק כיום אמנים, מבקרים ואוצרים. היצירות העוסקות בסכנות המסע מן "הדרום הגלובלי" למערב אירופה, דרך הים והיבשה, על פי רוב מאמצות סגנון דוקומנטרי במטרה להפוך את ההגירה החשאית לנראית.

העבודות המוצגות בתערוכה נוגעות בפרקטיקות קוויריות השואפות לייצר נראוּת ביקורתית כאסטרטגיה "חיובית" של גאווה. התיאוריה הקווירית מבליטה את המופע של הגוף כתנאי בסיסי להגדרות של זהות ושוני.העבודות בתערוכה מבליטות את החשיבות של הפרפורמנס הקווירי במרחב הציבורי,כסוגה המתנערת מכללים ומהגדרות ומהווה כלי להשמעת ביקורת חברתית.

חלקה הראשון של תערוכה זו מתמקד במוטיב האנונימיות, כמרכיב מהותי במחוות הנשים האקטיביסטיות העכשוויות. מוטיב זה מנוגד להתוודעות האינטימית, האישית, אל דמות האישה. ג'ודית באטלר, בספרה "חיים שברירים" (2004), מנתחת דימויים של קורבנות בתקשורת, וטוענת כי הנרטיב של הקורבן מתחיל תמיד מנקודת מבט בגוף ראשון. ההזדהות עמו נוצרת דרך ההתוודעות לקשרי המשפחה, החינוך ואורח החיים שלו.

תערוכה זו בוחנת את עמדת הצפייה של האמן על מאבקים ומחאות ואת מידת מעורבותו בהם. היצירות מתייחסות לאירועים של זירות מאבק, הפגנה או מחאה – חלקם מזוהים וחלקם אינם ניתנים לזיהוי מוגדר. בעבודות המוצגות בתערוכה מודגשים שני דימויים בולטים: המסכה והאביר. המסכה היא אמצעי הסוואה והגנה המספק אנונימיות ומשמשת אביזר להסרת עכבות וביטוי לחופש.

ויק מוניז השיק את יצירתו "למפדוזה" בפתיחת הביאנלה הבינלאומית ה-56 לאמנות בוונציה בשנת 2015. סירת הנייר שיצר, באורך 14 מטר, נבנתה לזכר 360 המהגרים שטבעו במהלך מסעם מלוב לאיטליה. "אולי בתיאוריה זה נראה סביר ליצור עבודה מעורפלת ומעוררת מחשבה על הגירה. אבל כעת קנה המידה של האכזריות, ההשלכות האמיתיות של הרטוריקה שנוקטת דה-הומניזציה כלפי מהגרים, הפכו לקטלניות. אמנות שעוסקת בכך צריכה להיות חד-משמעית, כועסת יותר" - כתב מבקר האמנות של ה"גרדיאן" ג'ונתן ג'ונס.

אנו חיים כיום בעידן של "מצב חירום", על פי הגדרתו של התיאורטיקן האיטלקי ג'ורג'ו אגמבן (Agamben). זהו מצב שבו הממשל טוען כי הגבלת החירות האישית חיונית לצורך שמירה על החירות הארצית. אין זה מצב של כאוס או אנרכיה, כיוון שהשעיית החוק מתרחשת בהקשר חוקי. ואכן, נראה כי כיום זוהי פרקטיקה מרכזית במשטרים דמוקרטיים. בדמוקרטיות המערביות התהוותה מגמה שלא להכריז על כך באופן רשמי.

עבודותיה האקספרסיביות של חן שיש מעוררות רגש, מחשבה ואף רצון ליצור פעולה. במילותיו של הסופר דורון בראונשטיין, יצירתה "גורמת לרצות לצאת ולעשות... קרי, אקטיביזם".