מירב הימן ממקדת את תשומת לבה בפערים שבין האידיאלי והקונקרטי, בין הווירטואלי והממשי, בין האישי והאנונימי, במטרה לחתור תחת הפנטזיה של מוסד הנישואין המקודש ושל מוסד המשפחה. ברוב עבודותיה היא משתמשת באביזרים, בעיצוב מסוגנן, במרכיבים גרוטסקיים, בהומור ובהגזמה בניסיון לייצר בו־זמנית תחושת היכרות וניכור. היא מעידה על עצמה כי היא מתעניינת ב"ריטואלים שהפכו למכניים ובשפת גוף מעוותת, אשר מעצימים רגשות של בדידות וניתוק".
יצירותיה של הימן עוסקות בעיקר בסיטואציות אנושיות מבוימות, שמופיעות באופן שכיח בחיים הפרטיים והמשפחתיים היומיומיים. היא מבצעת מניפולציה בסיטואציות הללו כדי להדגים ולחשוף – דרך אמצעים של הזרה – את היופי, את השבריריות ואת האומללות שאנו נוטים בדרך כלל שלא להבחין בהם בחיי היומיום.
החיפוש האינסופי אחר ביתיות וחום הוא מוטיב חוזר בעבודותיה של הימן. במסגרת החיפוש הבלתי נגמר אחר הפנטזיה הביתית, מודגשים מאפייני חוסר השלמות שבתוך המערכת. הבית הופך למזבח שעל גביו אנו מקריבים את עצמנו ואת אהובינו עבור הגשמה של ערכים בורגניים.
בסדרת התצלומים "אחות רחמנייה" (2000) הזמינה הימן אנשים זרים, שאותם הכירה בחדרי צ'ט באינטרנט, להצטלם איתה במגוון סצנות ביתיות אינטימיות. היא פגשה את המתנדבים לארוחה חד־פעמית – במסעדה, בדירה ריקה וגם בביתה. מידת החשיפה בתצלומים היא תוצר ישיר של מידת ההתקשרות שנוצרה במהלך המפגש. בסדרה זו הנוחות הפיזית והשקט הנפשי, המאפיינים את החוויה הביתית, מוחלפים בתחושת אי־נוחות גוברת מרגע שהצופה מבין כי מדובר באנשים זרים שחולקים עם האמנית את המיטה, את האמבט או את לגימת הקפה של הבוקר בפיג'מה.
תמה זו ממשיכה גם במיצב הווידיאו בית הבליעה (2003), שלצורך הפקתו הזמינה הימן אנשים זרים להתחזות למשפחה ולאכול יחד ארוחה. המשתתפים התבקשו להגיע לבושים בצבע מסוים וסוגננו בהתאם לסט שעיצבה האמנית. הם חלקו ארוחה בת עשרים דקות, שצולמה בשוט אחד, ובמהלכה התבקשו שלא לדבר זה עם זה. התוצר הסופי מוקרן בהילוך אחורי מואץ, כאשר חמשת המוניטורים מציגים את הארוחות בו־זמנית וללא הרף.
המשפחות הפיקטיביות שיצרה הימן מציגות מנעד של קונסטלציות משפחתיות אפשריות – החל במשפחה גרעינית מסורתית של אבא, אימא ושני ילדים וכלה במשפחה של שתי אימהות, דודה ושלושה ילדים. ההמחזה של הסצנה האינטימית הזו הופכת, לדברי האוצרת תמי כץ־פרימן, ל"כוריאוגרפיה חלולה שמדברת על בדידות ועל נתק [...] כל ביס שהם לוקחים לפה נוגס באוטופיה של אחוות התא המשפחתי, האידיליה מופרת ומרגע לרגע הארוחה נתפסת כטקס האבסה קולקטיבי ריק מתוכן".
הבית נתפס כתמצית הדבר המובן מאליו – לחיוב ולשלילה. הימן מאתגרת את אותה חוויה, הנתפסת כמובנת מאליה לכאורה, באמצעות הדגשת ההיבט הפרפורמטיבי של חיי המשפחה והאינטימיות. תחושת הזרוּת האלביתית, שבה הדבר המוּכר נראה לפתע זר ולא מנומק, עוברת כאן גלגול נוסף: הזר הופך מוּכר והופך שוב לזר.