בחודשי הקורונה קיבלנו מכל עבר בדיחות, סרטונים ומֵמִים (memes). הוואטסאפ, הפייסבוק והאינסטגרם התמלאו בבדיחות שניסו להעלות חיוך על הפנים ולהפיג, ולו במעט, את הדיכאון והמשבר שהתלווה לבידוד החברתי ולמצב הכלכלי. קבוצות וואטסאפ ופייסבוק רבות נפתחו גם על ידי אנשי מקצוע מתחומי הרפואה והטיפול, שביקשו להקל על שגרת היומיום הקשה, ובעזרתן התאפשר למשתתפים לחוות רגעים קטנים של צחוק וסולידריות.
ההודעות, בדיוק כמו הווירוס עצמו, היו מדבקות. הן עברו באמצעות הטלפונים הניידים מקבוצה לקבוצה, מאדם לאדם, ללא הפסק. ההתפשטות הייתה ויראלית ועמוסה, כחלק בלתי נפרד מן ההתמודדות עם המשבר המשותף, עם הבדידות ועם הייאוש. כך לעיתים התעוררה בקרב רבים תחושה של אופטימיות לימים קלים וחופשיים יותר.
בתערוכה זו תוכלו למצוא את אותן בדיחות. עם רובן כנראה תזדהו בעצמכם. בתקופה קשה זו – שבה רבים מאיתנו חוו, ועדיין חווים, מציאות של אי־ודאות, חרדה וחששות כלכליים – הצחוק וההומור שומרים עלינו ועל שפיותינו. הם מצליחים לאחד אותנו לקבוצה אחת עם מכנה משותף: כולנו מייחלים לחיוך ותקווה.
לצד זאת, התערוכה עשויה לעורר שאלות נוספות: מהו הווירוס בעצם? האם ייתכן כי בזמן שניסנו למגר וירוס אחד, העברנו הלאה וירוס אחר – הווירוס המדבק של ההתמכרות למסכי הטלפון ולהודעות? האם בזמן שאנחנו שומרים על עצמנו מהידבקות במחלה הפיזית, אנחנו בעצם לוקחים חלק אקטיבי בהדבקה נוספת, זו התודעתית? ואולי זוהי בכלל מגפה משמעותית לא פחות, שתישאר איתנו הרבה אחרי שמגפת הקורונה תחלוף?