"חלב שחור"

"אף אחד אינו בבית, אף אחד אינו יכול להיות בבית, בית הוא מצב קבוע של דקונסטרוקציה המאוימת מבחוץ על ידי חורבן."

בוגדן גִיוּ*

במיצב חלב שחור בלו־סימיון פיינרו מזמין את הצופה לצפות בעבודה דחוסה בפריטים אך בעלת מאפיינים מינימליים, המדגישים ממד אוניברסלי. שמן המכונות השחור והרעיל, הנראה מאיים ומרתיע, נמצא בתוך כלי פורצלן לבנים ועדינים שקישוטיהם אינם מופרזים. השולחן והכיסאות קשורים לעבר, לחדר ההסבה בבית הוריו. זהו עולם נשכח – בית שאיננו ממתינים בו לסעודת רפאים, שכבר לא תתקיים. אווירת ההיעדר והאיִן בעבודה זו ממשיכה את המיצב שייך לשום מקום וזמן אחר, שהוצג בביאנלה בוונציה ב־2019 כאשר פיינרו נבחר לייצג את רומניה.

במשך שנות עבודתו פיינרו מתמודד עם מושג הבית, עם הזהות האישית והקהילתית ועם מרכיבי הזיכרון באמצעות שימוש בחפצים אותנטיים. הוא משבש את תפקודיהם או יוצר אובייקטים חדשים בהשראתם. במיצב חלב שחור מודגשים מאפייני הניגודיוּת, שבה מרכיב אחד מבטל את השני ואינו מאפשר חיבור. מתח זה מכניס את הצופה למצב ייחודי, לרגע מטפיזי או מיסטי כמו בליקוי חמה, שבו הדבר המוּכר והמובן מאליו חדל לרגע להתקיים ומערער על המוסכמות והתובנות. כותרת העבודה נקשרת לשיר הידוע פוגת המוות של המשורר פול צלאן: "חלב שחור של שחר אנחנו שותים [...] כורים בור קבר ברוח שם שוכבים לא צפוף..." (תרגום: שמעון זנדבנק).

פיינרו מנהל דיאלוג יצירתי במשך שנים רבות עם סופרים ומשוררים, כאשר צלאן הוא אחד הבולטים שבהם. המפגש עמו מתבטא בשילוב ניגודים, בזיהוי מציאות סימבולית בתוך ההוויה היום־יומית ובחיבור טעון בין חילוניות וקדושה. בדומה לצלאן, פיינרו עורך מסע חיפוש סמלי אחר מפת ילדותו וכמֵה למצוא "מקום שאינו מקום". בתהליך זה פיינרו משלב אובייקטים ודימויים, היוצרים מסע פנימי וחיצוני בחיפוש אחר אותה זהות ואותו מקום.

תחושת האיום על הביתיוּת, המשפחתיוּת שמתערערת וחדלה להתקיים והחיבור למשורר פול צלאן מעוררים אסוציאציות בנושא השואה והחיים שנגדעו באחת. החפצים, המעידים על עבר עשיר ומלא, נותרו בודדים כמו עדות אילמת לחיי הפרט ולחיי משפחה וקהילה עשירים.  

למיצב חלב שחור יש משמעות בהתייחס למציאות העכשווית. מבנה המשפחה ו"הסעודה המשפחתית" כבר אינם דברים מובנים מאליהם ומושג "הבית" שוב אינו דבר מוסכם. מאז שפרץ משבר הקורונה, המרחב הביתי הפך עבור רבים לבית כלא, לסיר לחץ של קיום פרטי ומשפחתי. לאור המצב האנושי הייחודי אפשר לבחון את המיצב כקפסולה, כתא משפחתי ואנושי העונה על צרכים פיזיים וביולוגים ועל השאיפה לחוש קרבה אנושית, משפחתיוּת ושייכוּת. כתם השמן השחור בכלי החרסינה הלבנים מעיד על עתיד אנושי לוט בערפל. זהו מעין "תא חילוץ" בחללית אנושית שאיבדה את הדרך, קפסולה שמכילה כֶּשֶׁל המאיים למוטט את העבר היציב והמוּכר ולערער על היתכנות העתיד.

המיצב חלב שחור מציע מטפורה של חרדה קולקטיבית גלובלית ולאומית. הרגע שבו נסדק החיבור בין העבר והזיכרון לבין הבטחת העתיד הוא הרגע שבו הביתיוּת מתערערת וכושלת; זהו מצב שבו ההומניזם ניצב בפני משבר, ושבו ערכים אנושיים מובנים מאליהם קורסים ומציבים שאלות פתוחות ומאיימות.

טקסט: ד"ר דניאל ויימן

*ציטוט מתוך מאמר של הפילוסוף בוגדן גִיוּ (Bogdan Ghiu) בעקבות התערוכה "אף אחד לא בבית" של בלו־סימיון פיינרו בגלריהAnca Poterasu  בבוקרשט. אוצרת: כריסטינה סטואנסקו (Cristina Stoenescu).