"עידן החרדה", "תרבות הפחד", "חברת סיכון" ועוד – מונחים אלה מאשרים את מרכזיותו של רגש הפחד בזמננו. השימוש הגובר במונח "בסיכון" מבליט את נטייתה של התרבות העכשווית להתייחס לקשת רחבה של תופעות כמאיימות ומסוכנות. האמנות מגיבה לאקלים זה הן במישור הפרטי והן במישור הקולקטיבי בזיקה למגוון איומים הקשורים לאלימות, לכוח פוליטי ועוד.
המגפה העולמית, שהשאירה את כולנו "קבורים" בביתנו, מזמנת התבוננות מחודשת ביצירות שחוקרות את חרדות היומיום ובוחנות את הביתיוּת כנוף מאיים. התערוכה מבקשת להתייחס לאיום שממלא את המרחב המוכר בעבודות של אמנים ישראלים מדורות שונים. החקירה של התפשטות הפחד והזרוּת המאיימת, על השלכותיה החברתיות־תרבותיות, מתבססת על מגוון יצירות הכלולות באוסף מוזיאון חיפה לאמנות.
המונח "אלביתי" נדון במסתו החשובה של זיגמונד פרויד מ־1919: "Das Unheimiliche" (מונח המתורגם גם כ"מאוים"). מונח זה מתאר מצב שבו דבר מוּכר הופך לזר ומאיים. האלביתי מפחיד ומטריד משום שהוא מתעתע ומחזיק בשתי המשמעויות בו־זמנית. הוא חוויה מוּכרת המסתירה סוד, דבר לא ידוע, או שהוא מכסה על עקבות של משהו ידוע שהודחק. את ה"ביתי" תיאר פרויד במונחים אינטימיים ואימהיים, בזיקה לגוּפה של האם.
היסוד האלביתי טמון בבסיס המחשבה היהודית ביחס למקום. יסוד הזרות התפתח מכורח תודעה גלותית שדבקה בכתובים כעוגן חלופי לארץ והדגישה את מטענו המטפיזי של המקום. באמנות הישראלית מוטבעת הזהות החצויה, הנעה בין עיגון במקום הישראלי כמרכיב מרכזי בהגדרתה, לבין חוויה של גלות וזרות. המקום הישראלי מכיל מרכיבים אלביתיים ברורים, כביטוי של יסוד זהותי "ביתי" שהתערער והפך לזר.
היצירות המוצגות בתערוכה מעוררות רושם אלביתי באמצעים ובדימויים שונים, המתייחסים לחללים ריקים ומאיימים, לדימויי כלאיים של בתים רדופים או לחוויה של חוסר התמצאות והזרה. מתוך אלו עולה תחושה מעורערת ביחס למה שמוגדר כמקומי וכ"ביתי".
גלות והזרה הן מסימני ההיכר של ציוריו של יוסל ברגנר, המכריזים כי לנודדים הגולים – אותם רהיטים, כלי מטבח, עששיות וכד' – אין כל חוף מבטחים. האלביתי נקשר לנושאי השואה והאובדן ביצירות של נפתלי בזם, כמו בציורו השולחן (1960), שבו אם ניצבת ליד שולחן השבת עם צמד נרות כבויים, כסמל לנשמות שכבו, כאשר סביב שׂוררת אפלה כללית.
ביצירתו של יהושע גרוסברד מופיע ייצוג לערעורו של הבית החיפאי, כסמל למקומו הנפקד של האמן החיפאי משדה האמנות הישראלית. בציוריו מופיעים, בגוונים חוזרים ונשנים, בתים וחצרות בוואדי סאליב, בוואדי ניסנס או בנווה שאנן. נידחותם התרבותית־חברתית־פוליטית של מקומות אלו אנלוגית ל"לא־מקום" הציורי של האמן עצמו.
הבית הרדוף הוא מוטיב חוזר בעבודות של אמנים מדורות שונים. אפרת נתן ואלינה רום־כהן, יעל כהן ואמירה זיאן שואפות להגדיר זהות מקומית מורכבת ועוסקות בהזרתו של הבית ברקע מטענו השסוע של המקום הישראלי. בתים עזובים מופיעים בתצלומיו של אוהד מרומי – חדרים מוזנחים וריקים, אוצרים סוד, אפופי אימה ומסתורין, כאילו ננטשו בפתאומיות או שפלש אליהם כוח ששינה את סדריהם. דימויים ביתיים משמשים את אורי גרשוני ושפי בלייר כאמצעי שנועד להשיב זיכרונות, תשוקות או פחדים מודחקים. חפץ בנאלי המוצב מחדש ביצירותיהם פועל כגירוי הגורם ל"משהו שצריך להישאר חבוי לצאת לאור", בניסוחו של פרויד.