בתקופה זו, כאשר כה רבים מאיתנו חוו כיצד זה להיות מסוגרים לבדנו בחדר, אפשר שזהו הזמן להתבונן בתיאורים של "חדרי זוועה" המוכּרים לנו מתולדות האמנות. לאורך ההיסטוריה של האמנות אנו פוגשים דימויי חדרים ריקים ומנוכרים, שבהם שוררת רוח של בדידות, ארעיות ופחד. מקום היסטורי מיוחד שמור לתיאורי החדר האטום למיניהם – חללים ללא חלונות או דלתות, כמו התא, הקבר, הכנסייה, התיאטרון, חדר הקריאה או חדר האוסף. מרחבים אלה אינם מאפשרים מבט החוצה אלא רק מאירים את מה שנמצא בתוכם.
בזיקה למסורות אלו, בגרסה העכשווית, תערוכה זו מבקשת לבחון את תחושת האימה המקננת לפתע בחדר המוכּר והבטוח, שעל אודותיה כתב זיגמונד פרויד במאמרו המפורסם "האַלביתי" (או "המאוים"). האמנים הישראלים בני־זמננו המציגים בתערוכה עוסקים באופנים שבהם חודרות אל הסביבה היומיומית של החדר תחושות של מועקה, חרדה ואימה.
פסי גירש משתעשעת בתצלומיה באימה ומשחקת בה. אירועים שקשה להבינם – השואה, המוות, החריג, ה"חיה", השיבוט – מופיעים על מעין בימות תיאטרון שהאמנית מייצרת במו ידיה. ב"חדרים" של גירש הכאוס שלאחר המוות מתארגן לכדי שלמות אסתטית של מחוות מדויקות, היוצקות משמעות בחוויות הבעתה.
בתצלום של בועז טל מופיע חלל ביתי דחוס, המייצג את המתחים והטראומות בחיי המשפחה הבורגנית הישראלית העכשווית. המרחב הפרטי מצטייר ביצירותיו כלא פחות מסוכן מן המרחב הציבורי. הוא חושף כיצד הנוף המשפחתי מכונן מעין "שדה מוקשים" שמאז ומעולם היה נפיץ מבחינה רגשית. בבית המתואר מתמוססים הגבולות בין הנשי לגברי, בין הילד למבוגר, בין יהודי לנוצרי, בין שליטה לכניעה, בין שמחה לסבל. לגוף יש תפקיד מרכזי כאתר של הנאה וכאב, של חירות ואיום.
איתי זלאיט, במיצב חרושת תלאים (2015), מציג חפצים שמקבלים ביטוי חדש, או מעין הכלאות המתבססות בעיקר על צעצועים שנמצאו ברחוב והפכו לקונסטרוקציות מונוכרומטיות גדולות ממדים. לדבריו, אנו כלואים בשני מעגלים: המעגל החברתי של תרבות הצריכה שאינה יודעת שובע בניסיון למלא חסרים רגשיים, וכן המעגל הפרטי, האישי לכאורה, שקשור למעשה באופן הדוק לזה הראשון. זלאיט מציג שאלות קיומיות: מהי מידת הבחירה שלנו בחיים? עד כמה אנו נוכחים בתוך ההחלטות שלנו?
בציורה של זיוה רון, הזמנה למיטה ורודה (1970), ניכר העיסוק בסביבה הביתית כרכיב מרכזי בהבניית הדיכוי המגדרי ובמושג "הבית" כמרחב הכליאה של האישה. רון מתארת ביתיות ורודה מחניקה ומדגישה את התשוקה והפחד, את ההזנה והפטישיזם, השוררים בחדר המיטות. אנה ים, בעבודתה ללא כותרת (2005), משלבת בין האינטימי לבין המרוחק והמנותק, כמו גם בין שתי זירות גיאוגרפיות־ביוגרפיות, כתנודה בין המוּכר למוּכר – בין הבית (ישראל) לבית (רוסיה).
במאמר שנכתב לא מכבר, שואל גדעון עפרת: "זוכרים את 'חדרי המילוט' מאותם הימים שקדמו למגפת הקורונה? זוכרים כיצד ננעלנו מרצון בחדרים רק על מנת להיתקף בחרדה ובמאמץ נורא להימלט מהם? כאילו לא די היה לנו ב'חדרים הרעים' של ה'אַל־ביתיות'. והנה, עתה, אויה, ננעלנו בעל־כורחנו בחדרים סגורים. הקשישים והבודדים שבינינו, כלואים בין ארבע קירות, עושים ככל שביכולתם לגרש את הרוחות הרעות, במאמץ נואש להפוך 'חדר רע' ל'חדר טוב'. האמנות המודרנית לא מותירה להם תקווה רבה מדי".
האמנים המשתתפים: ברכה ביינ'ונידה גיא, פסי גירש, שירה גלזרמן, גד זהבי, איתי זלאיט, מיכל חלבין, בועז טל