"האלה האם"

בתערוכה זו נמשך חוט ארוך בן כשמונת אלפים שנים - מצלמיות טין פרהיסטוריות זעירות שנמצאו באתר החפירות בשער הגולן, דרך דימויים נשיים בהשראת קלפי טארוט מימי הביניים, ועד עבודותיהן של ארבע אמניות ישראליות בנות תקופתנו. יצירתן של האמניות, המשתייכות לדורות שונים, מהדהדת במגוון הקשרים את צלמיות הנשים ואת המיתוס הנצחי של האלה הגדולה - "האלה האם".

על גדות הירמוך, ליד קיבוץ שער הגולן, התגלה ישוב קדום מלפני שמונת אלפים שנים. נמצא בו המכלול הגדול ביותר של חפצי אמנות מהתקופה הפרהיסטורית בארץ ישראל, והוא נחשב לאתר בעל חשיבות בינלאומית. שלהם (צלמיות מהאתר מוצגות במטרופליטן בניו יורק, בלובר בפריז ובמוזיאון ישראל). בבתים שנחשפו במקום התגלו כשלוש מאות פסלוני נשים שהיקף הירכיים שלהן גדול כמעט פי ארבעה מממדי גופם. כל הפסלונים מעוצבים בתנוחה דומה: יד אחת מונחת על החזה, והיד השנייה מונחת על האגן הרחב. הצלמיות, שגודלן מותאם לכף יד, עשירות בפרטים, מסוגננת להפליא, עם דגש על האיברים הקשורים ללידה ולאימהוּת.

יש הסוברים כי צלמיות האישה באמנות הפרהיסטורית אינן אלא אבטיפוס של "האלה האם" או "האם הגדולה". האלה הקדומה, שפולחנה היה ידוע ברחבי אירופה והמזרח הקדום, סמלה את פריון האדם, החי והצומח. תומכי הגישה מאמינים כי בתקופה הפרהיסטורית התקיים עידן של אלוהוּת נשית ומטריארכלית. משערים שהצלמיות עשויות הטין שימשו לטקסים של פולחן פוריוּת. על פי תיאוריה זו, יכולת ההיריון והלידה נתפסה כמסתורית וכמקודשת וכל אישה נחשבה התגלמות של האלה האם הגדולה.

מה ייחודה של אלוהוּת נשית? באיזה אופן נבדלת חברה מטריארכלית מחברה פטריארכלית? מריה גימבוטאס, ארכיאולוגית וחוקרת פולקלור פמיניסטית, טוענת כי תרבות האלה המטריארכלית העמידה את האישה במרכז והתאפיינה בערכים של שלום, כבוד לנשים ושוויון כלכלי. מחקריה התייחסו ליישובים גדולים, שבהם התגוררו עד שבעה־עשר אלף בני אדם, אשר בבתיהם נמצאו צלמיות נשיות. בחפירות ביישובים אלה נמצא כי גודלם של הבתים היה שווה וכי לא היו בהם חומות וכלי נשק. מכאן נובעת המסקנה שהתרבות הנשית הקדומה הייתה תרבות של שלום. לדברי גימבוטאס, התרבות הגברית הפטריארכלית, שהתפתחה בתקופת הברונזה ההודו־אירופית, היא שהמציאה את חוסר השוויון.

כיום, כחלק מרוח ה"עידן החדש", גוברת הערגה לשוב אל האלוהוּת הנשית. היא נתפסת כרחומה, מכילה, חמה, מניקה, מזינה ופועלת במקצבי החיים הטבעיים של פריחה, קמילה וצמיחה מחדש. זוהי אלוהות המרעיפה רוך ואינה ממוקדת באיומים, הענשה ושליטה. נשים רבות מהתנועה הפמיניסטית מאמצות את מיתוס העידן המטריארכלי ורואות בפולחן האלוהות הנשית תשובה הולמת לאלפי שנים של פטריארכלית יהודית, נוצרית ומוסלמית, ששללה מנשים השתתפות דתית שווה או מנהיגות רוחנית אמיתית.  

ביאנקה אשל גרשוני
מבחינות רבות ביאנקה אשל גרשוני היא "האם הגדולה" של האמנות הפמיניסטית הישראלית - אחת האמניות הראשונות שהתייחסה בעבודותיה לחוויה הנשית ועסקה בחומרים "נשיים".

יצירותיה נעות בין תכשיטים פיסוליים, אסמבלאז'ים, פיסול וציור ומשלבות אלמנטים ביוגרפיים נפשיים לצד מיתוסים והקשרים תרבותיים שונים. שפתה מורכבת מתערובת של דימויי גוף אדם, חיות, צמחים וסמלים דתיים. בתוך כך היא מתייחסת באופן נרחב לעולם דמיוני של טקסי פולחן קדומים – פולחני פריון ומוות נוצריים ועממיים.

הצב - דימוי מרכזי ביצירתה - נושא את ביתו כמסתור וכהגנה אך גם כעול כבד. זוהי אלגוריה לאישה הנושאת את עול הבית על גבה, באופן שמכתיב את דרכה ואת תפקידה. בעולם הקדום הצב נתפס כמי שנושא את העולם על גבו – וככזה הוא נקשר באופן סמלי לאם הגדולה, לאלת הפריון הקדמונית מעניקת החיים.

בציורי הצלובות שיצרה בשנות השמונים, "ישו ממין נקבה", המירה אשל גרשוני את דימוי הגבר הצלוב בדימוי של אישה צלובה. באופן זה היא הרחיבה את העיסוק במיתוס הצליבה להקשר המגדרי. בדימויים אלו היא ביקשה לשזור את סיפורה האישי בהקשר המיתי הרחב, המתאפיין במתח בין קורבנוּת, פגיעוּת ומוות ובין ניצחון וחיי נצח.

קלפי הטארוט
בשנים האחרונות עסקה ביאנקה אשל גרשוני בציור בהשראת קלפי הטארוט, שנוצרו בימי הביניים. באמצעות תוכנת ציור דיגיטלית פשוטה, האמנית נתנה לקלפים העתיקים פרשנות חדשה בשפתה הציורית הצבעונית.

הכוהנת הגדולה*
אני הכוהנת הגדולה, הנשיות הפתוחה בהקשבה מתמדת פנימה. אני רחם הנשמה, האלה הגדולה בשער האנושות והחיים. אני השמאנית הנשית שחיה בדמדומי התודעה. אני הכוהנת והאלה של הירח, של המסתורין. כמו האלות הקטה ואיסיס. כי לא השכל המוגדר אלא האינטואיציה המסתורית היא שמנחה אותי. אני הפונקציה האינטואיטיבית הרוחנית של הנשיות.

הקיסרית
אני היסוד הנשי של החיים המעשיים. אוחזת בשרביט השליטה הפיזית למען הוצאתם לפועל. אני הקיסרית, האם הגדולה, כוחי נובע מהאלות הגדולות הראשונות, אמהות כל חי, עתיקות בנפש האנושית. אלות של פריון, עוצמה ושליטה, אלות האדמה והטבע.

העוצמה
אני העלמה, אדונית החיות הקדומה, כמו דיאנה־ארטמיס של החיות, וחתחור המצרית שרוכבת על אריה, אני עלמת העוצמה של הנשמה הנשית. האנימה שמנתבת את  הכוחות הלא מודעים־הגופניים ומטמיעה אותם בתוכי, את  הטבע, האינסטינקטים החיתיים שבתוכנו.

*כל תיאורי הדמויות של קלפי הטארות לקוחים מתוך: רות נצר, הקוסם, השוטה והקיסרית - קלפי הטארוט במעגל החיים ובתרפיה (בן שמן: מודן, 2008).

מיכל בלייר
בתוך תיבה צפה לה דמות נשית כמו שלגיה הנמה בארון, או כמו אופליה שצפה בנהר. פניה נראות כמסכת מוות, שדיה השופעים הן שתי דלעות מיובשות וריקות, ומסביבה מסודרים, טבולים בתוך דבק, גרעיני פרי וזרעים, היוצרים עיטורים של קדושה. הניגוד בין הקדושה לבין החומרים המתכלים, בין פולחן מחזוריות החיים לבין ביטויי המוות, טורד מנוחה.

העיסוק בגוף הנשי ככלי מקודש להבאת חיים צץ בעבודותיה של בלייר דווקא מתוך הקושי ותחושת החידלון שחוותה לאחר הלידה. בסדרת האקוורל שלה, שנוצרה בתקופה קשה זו, הגוף הנשי כמו הופך אט־אט באופן סוריאליסטי למכשיר הזנה. השדיים המזינות הן האיבר הדומיננטי.

נדמה כי בלייר מעלה שאלות החותרות תחת פולחן המקדש את הפריון ואת הגוף הנשי כנותן חיים. האם המודל המטריארכלי, הרואה את הנשים מנקודת מבט של מחזור הפוריות שלהן בלבד, הוא משעבד ומדכא לא פחות מאשר המודלים הפטריארכליים המסורתיים?

אביגיל שקלובסקי
במרחב טבעי פתוח קבוצת נשים מבוגרות מתכוננות לטקס, שוזרות כתרים מפרחי בר ונוצות, עוטות גלימות. הנשים הללו, זקנות השבט, הן האימהות והסבתות של כולנו. אביגיל שקלובסקי, יוצרת צעירה שליוותה את סבתה בתהליכי התבגרותה, ביקשה ליצור טקס שמסמל את המעבר לשלב הזִקנה ואת ההכנות לפרידה מחיים פעילים.

בחברה המערבית שלב ההתבגרות והזִקנה מעורר חרדה גדולה וניכור. הפחד מהמוות אינו מאפשר לנו לראות אותו כחלק מהחיים. בקהילות עתיקות או נאו־פגאניות כל מעבר בחיי אישה מצוין בטקס: טקס לידה, טקס לנערה המקבלת מחזור, ולבסוף טקס זִקנה לאישה שהפסיקה לקבל מחזור והופכת להיות מורה – אירוע המסמן את המעבר לזמן של חוכמה וחזיונות.

שקלובסקי החליטה ליצור ולתעד בעבודתה טקס מעבר שכזה. היא יצרה אירוע טקסי עבור סבתה וחברותיה, כחלק מתהליך משותף של שיחות ומפגשים, ובהשראת טקסי נשים בתרבויות שונות בארץ ובעולם. בטקס מסוג זה הנשים משילות מעצמן את זהותן הישנה, מוותרות על הצורך לפעול בעולם כדי להשאיר עקבות, ומתמסרות לציר העוצמה שבתוכן, לרוח. הן עוטות את זהות ה"אישה ציפור" ופורשות כנפיים להתבוננות בחיים מפרספקטיבה רחבה.

ציפי גולדשטיין
על בדי קנבס ענקיים בצבעים עזים, ובמיני סוגי רקמה, ציפי גולדשטיין בוראת עולמות שהולכים ומתפרקים. לוח שחמט נפרשׂ כרשת קורים, ועליו נותרו רק מלכות. במרכזו דמות נשית גרוטסקית, שבורה ומעוותת, קונכיות, גלגלי שיניים, שברי משפטים, מילים והברות – הכול הולך ומתפרק בשטף של צורות וצבעים המתפזרים לכל עבר, כשכבות הצפות מתוך התת־מודע. על משיכות המכחול מכסה מעשה הרקמה בטכניקות שונות של חיתוך, קשירה ותפירה – מלאכה נשית סיזיפית ועמלנית, מכסה ומקשטת, מראה כיוון, מצלקת, מאחה. גולדשטיין, כמו עכבישה, לוכדת אותנו בקוריה לתוך מרחב של שאלות על נצח וזמן, על גן העדן שהתפרק ומתוכו חווה נפלה ישר על האדמה.