"העולם הלוהט"

כשאנחנו מנסות לדמיין עולם שאינו מבוסס על תפיסות מגדריות מערביות למעשה אנו נמצאות בתחום המדע הבדיוני, מפני שמשמעות הדבר היא לדמיין חברה והיסטוריה שונות לחלוטין מאלו שאנו מתקיימות בהן במשך מאות שנים.

סוגת המדע בדיוני אומנם חמקמקה בהגדרתה, אך אחד מעקרונותיה הוא היותה מבוססת על לוגיקה מדעית. אף כי קיימת נטייה לתפוס ז'אנר זה כגברי, למעשה הוא נוצר על ידי אישה. ב־1818 פרסמה מרי שלי את רומן המדע הבדיוני הראשון, פרנקנשטיין: או פרומתיאוס המודרני. במהלך השנים, ובעיקר בשנות השבעים, עם עליית הגל השני של הפמיניזם בארצות הברית, כותבות רבות עשו שימוש במדע הבדיוני כדי לתאר חברות פמיניסטיות המתקיימות במציאות אחרת מבחינה חברתית, מינית וביולוגית. האמניות המשתתפות בתערוכה זו מייצרות גם הן מציאויות שונות. הן יוצרות ייצוגים של נוף הנדמים כאילו נלקחו מעולם אחר, אך נטועים עמוק במציאות היומיומית.

אפרת גל־נור מבקשת לשבור את מסורת ציור הנוף המערבי, המבוסס על נקודת מבט אחת ויחידה של הגבר הלבן הבורגני. היא משתמשת בצבעוניות שאינה "ריאליסטית", שוברת את רצף הציור ואת חוקי הפרספקטיבה ומוסיפה "התפוצצויות" של פיגמנטים. באופן זה גל־נור מבקשות לטייל בנוף הממשי והציורי, לבחון ולהציג אותו באמצעים חדשים.

נעמה רוט עוסקת גם היא בנופי הארץ. היא מטפלת בדימוי של עץ דקל, וכן בפסלי החוצות של האמנית בתיה לישנסקי, שנמנתה עם מכתיבי הנוף הארץ־ישראלי באנדרטאותיה שהוקדשו למאורעות ציוניים. הדקל, כמו גם האנדרטאות הציבוריות, הפכו לסממן ארץ־ישראלי, אף כי שני הדברים מציינים התערבות זרה בנוף (למעשה, רוב הדקלים אינם מקומיים אלא יובאו לישראל). את אלו רוט עוקרת בשנית מן הנוף שבו נשתלו לתוך מרחב ביניים שבו הם מתקיימים, בין דו־ממד לתלת־ממד, בין חומר ובין ייצוג.

מאיה אטון מספקת את "הנוף הקוֹלי" (soundscape) של התערוכה בעבודת הסאונד משך (2018). עבודה זו מכילה הקלטה של משך הזמן שלקח לאמנית לצייר רישום בספר האמנית, בדמות יומן שנה שהוציאה לחגיגות מאתיים השנים לצאת הספר פרנקנשטיין. הקול, המנותק מפעולתו, מועצם והופך את חלל הגלריה ממרחב "שקט" לאזור חי, נושם, מגרד, חורק ומעקצץ. 

אלהם רוקני מפנה מבט לעבר הנופים המופיעים בזיכרונותיה, כמי שגדלה בטהראן והגיעה עם משפחתה לארץ בגיל תשע. הקשר שלה לאיראן מתקיים בעיקר באמצעות דימויים הנלקחים מרחבי האינטרנט. בעבודותיה היא מתארת נופים פנטסטיים של מסגדים המעופפים בחלל או מתקיימים בעולם מושטח של אורנמנטיקה אוריינטליסטית, נשית ומערבית גם יחד. זהו אינו העתק נאמן של האורנמנטיקה האיסלמית העשירה, אלא הפשטה המתקיימת בציוריה – מתוך נקודת מבט של יהודייה באיראן ואישה מערבית ומהגרת בישראל. כך רוקני מייצרת עולם של נופים חייזריים ומוּכרים, פנטסטיים וספציפיים, מקומיים וזרים גם יחד.

אוצרת ענת מרטקוביץ'

*שם התערוכה מבוסס על כותרת הרומן הפרוטו־מדע בדיוני הראשון משנת 1666, שנכתב על ידי מרגרט קבנדיש 

מאיה אטון: "עירוי, מחווה למרי שלי"
מאיה אטון חוקרת באופן מעמיק, במשך שנים, את יצירתה של הסופרת מרי שלי, שכתבה את פרנקנשטיין - מיתוס הבריאה של האדם המודרני. בספר זה שלי לוקחת את אקט בריאת האנושי, המשויך לביולוגיה הנקבית ולמין הנשי, ושמה אותו בידי גבר מודרני - המדען ויקטור פרנקנשטיין, סמל העידן התעשייתי והנאור, שמייצג כביכול את ניצחון הטכנולוגיה על הטבע. אולם פרנקנשטיין אינו מצליח להתמודד עם ההשלכות ההרסניות של מעשיו ושל היצור שברא.

ביצירה זו אטון מציגה הפשטה של גוף שהוא מכונה. שתי כוסות קֶרָמיות וביניהן חבל אדום מסמלים חזה נשי וכלי דם - מערכת נוזלית מקיימת חיים. העבודה מהדהדת את מניפסט הסייבורג של דונה האראווי, שבו מוצגת דמות שהיא בעל חיים ומכונה - כדמות הרלוונטית ביותר להבנת חוויית האישה והאדם בסוף המאה העשרים, בתקופה שבה המדע הבדיוני התמזג עם המציאות הפיזית־ביולוגית של בני האדם. כיום כולנו סייבורגים, אומרת האראוויי, בעודה קוראת למציאת סולידריות חדשה מתוך שבירת ההגדרות הבינאריות בין טבע למכונה, טבע ותרבות, אנושי ומכאני. נשים רבות שכתבו מדע בדיוני עסקו בשאלת הגוף הביולוגי ובאפשרות של שחרור המגדר הנשי מעול הילודה והמשך קיום המין האנושי. אטון, כמו מרי שלי, מציעה לנו מערכת ביולוגית מכנית סייבורגית אחרת, המסמלת תוואי נוף של גוף באמצעות סממנים מופשטים בלבד.

אפרת גלנור: [שמות היצירות]
העבודות המוצגות בתערוכה לקוחות מתוך מכלול יצירותיה של גלנור – המוקדמות והעכשוויות. יחד הן מציעות שיטוט מתמשך בנופי ישראל ומתארות נושאים הלקוחים מנופים אורבניים וטבעיים כאחד. בין היתר מוצגות עבודות מהסדרה "הדרך לעין חרוד" (2018), המתחקה אחרי עלילת ספרו של עמוס קינן, שראה אור ב־­1983. זהו ספר דיסטופי, המתאר מציאות אלימה ומבקר את החזון האוטופי הציוני שלפיו כוּננה מדינת ישראל. קינן מבקר את הנחות היסוד של הציונות, ובכך הוא עדיין רלוונטי ומהדהד עד היום.

התמונה הצבאית והכוחנית שקינן מצייר בספרו קשורה לנקודת המבט הגברית בלבד. בתגובה לכך גלנור מציעה קריאה מחודשת של הספר ומייצרת לו מקבילה עכשווית, נשית. בניגוד למסע חדור המטרה המתואר בספר ולשותפוּת המיוצרת מכורח אלימות בין הגיבור ושותפו - בן ערובה ממוצע ערבי - גלנור מבקשת לייצר מסע נוודי. בתוך כך היא יוצרת קשרים באופן מתמיד עם אמנים ותושבים מקומיים בכל מקום שבו היא מבקרת: עפולה, טייבה, אום אל־פחם, הרצליה, דרום תל אביב וכמובן עין חרוד. גלנור מייצרת קשרים אלו באמצעים שונים של שיח, סיפור, תיעוד וציור. היא מבקשת להביא לקדמת הבמה נרטיב משותף מורכב, לעתים כואב ולפרקים אופטימי, החוקר רבדים של טראומה בזיקה לנוף היומיומי המקומי. הדיסטופיה של גלנור אינה מובחנת ואינה מתבססת על נקודת מבט יחידה ומוקצנת, אלא מבקשת להציג מבט ביקורתי באמצעות ריבוי של אופני הסתכלות.