"מין זה שאינו אחד*"

תנועת הטרנס־פמיניזם עוסקת בסוגיות פמיניסטיות מפרספקטיבה טרנסג'נדרית. בדומה לזרמים פמיניסטיים אחרים מהדור השלישי, הטרנס־פמיניזם מרבה לבחון את שאלת ההשפעה של דימוי הגוף והכוח המגביל וההרסני של הבינאריוּת המגדרית. לתפיסתו, דיכוי המבוסס על מגדר נקשר לסוגים רבים אחרים של דיכוי, הנוגעים לגזע, למעמד ולזהות הטרו־נורמטיבית.

בשיח זה קיימת התייחסות למסורת הפסיכואנליטית - בייחוד זו של ז'אק לאקאן, ז'וליה קריסטבה, לוס איריגארי ואחרים - התורמת לפירוק התבנית הבינארית המגדרית המובנית בתוך הלא־­מודע הלשוני. כמו כן, הוא נוטה להתייחס לביקורת רבת־ההשפעה של ג'ודית באטלר, שמציירת קרע בסובייקט הפמיניסטי. לטענתה, יש להבחין בין מין למגדר; הם אינם זהים, וקיים נתק עמוק בין הגוף המיני לבין הגוף הממוגדר המובנה בתרבות. החוקרת מריה לוגונס הציעה לראות במושג "מגדר" המצאה קולוניאליסטית, כהמשך של התפיסה הפטריארכלית המסורתית, היוצרת הבחנה בינארית בין גבר ואישה.

בזיקה לשיח טרנס־פמינסטי עכשווי, תערוכה זו בוחנת את עבודותיה של קלוד קאהון - צלמת שפעלה בצרפת בשנות העשרים של המאה הקודמת ונחשבת לאחת האמניות הראשונות שעסקו בנזילוּת של הזהויות המגדריות. קאהון, שנולדה בשם לוסי שוואב, הייתה יהודיה ולסבית מוצהרת. בעבודותיה, המוצגות בתערוכה זו, הקטגוריות "גבר" ו"אישה" הופכות ל"מצבי אני" נזילים. יצירתה הקדימה את זמנה ובישרה רבות מהאסטרטגיות האמנותיות העכשוויות. קאהון ידועה בזכות עבודות הדיוקן העצמי המבוימות שלה, שהושפעו מזרם הסוריאליזם.

בדיוקנאותיה המצולמים היא מופיעה במופעים שונים: גלוחת ראש, אנדרוגינית, נימפה, בודהה, שחקנית תיאטרון, ולעיתים אף דמות חייזרית. האביזרים מינימליים, ולכן הדמות עצמה היא שמייצרת בעיקר את המשמעות הפסיכולוגית של הדימוי. דיוקנאות אלה מאתגרים את ייצוגי הנשיות והמיניות שרווחו בתקופתה. כך, למשל, באחת העבודות היא מחופשת לשרירן, ועל הבגד, בין שתי פטמות מצוירות, נכתב: "אני באימון, אל תנשקו אותי". בתצלום אחר נראית קאהון כשהיא עומדת ליד מראה, אך אין היא מביטה בה אלא מתבוננת לעבר הצופים. אפשר לומר שקאהון משקפת בתמונותיה את עצמה, אותנו (הצופים) ואת האחר.

קאהון הציגה את הטיב החמקמק של המושג זהות. מיהי קלוד קאהון ה"אמיתית"? האם דמותה המחופשת פחות אותנטית מדמותה העירומה? היכן עובר הגבול בין נשיותה לגבריותה? קאהון השתמשה במוטיבים חוזרים של מסיכות ומראות, כסמלים הבוחנים את האופן שבו אנשים מציגים את עצמם ואת המגדר שלהם. במילותיה, "מאחורי המסיכה, ישנה עוד מסיכה. לעולם לא אסיים להסיר את כל הפרצופים האלה". מחויבותה לאופי הפרפורמטיבי של המגדר, למחוות ולפעולות שמייצגים את האופנים המשתנים שבהם הגוף נחווה בעולם, מהדהדים תיאוריות פוסט־מודרניות, קוויריות ופמיניסטיות עכשוויות.

קאהון הייתה פעילה פוליטית וגם כתבה ספרים ומאמרים רדיקליים בנושא מגדר. היא אף הושפעה מכתבי הפסיכולוג והסקסולוג הנרי הבֵלוק אליס, שהציע את האפשרות של מין שלישי המורכב מתכונות נשיות וגבריות, אך אינו גבר או אישה. הפעילות הפוליטית הענפה שלה מעודדת קריאה מגדרית רחבה של תצלומיה העדינים והאינטימיים, היוצרים הגדרה חדשה של המיניוּת.

*שם התערוכה מבוסס על ספרה של לוס איריגארי "מין זה שאינו אחד" (1977).

אמנים משתתפים
ליאת אלבלינג, טניה אוסטוג'יק (עם מרינה גרז'יניק), קת'ה בורקהארט, מישל סילוונדה, אלונה פרידברג ולימור אורנשטיין, קלוד קאהון