"נלחמות בגורלן"

תערוכה זו מבקשת לבחון את הייצוגים הסמליים של האישה בהתייחס למבני הכוח הדכאניים בעידן הגלובלי העכשווי. ייצוגים אלה נבחנים רבות בהגות הפמיניסטית העכשווית, המבקשת לשנות דפוסי יסוד ביחסים בין המינים, בהתבסס על ביקורת רדיקלית הטוענת כי הדיכוטומיה גבר / אישה נותנת לגיטימציה לדחיקת כוחה החברתי־פוליטי של האישה.

הסוציולוג פייר בורדייה טען כי למרות הפעילות הפמיניסטית המוצלחת, ההגמוניה הגברית נשמרת, משום שהשליטה הגברית מבוססת על הפנמה של קטגוריות חשיבה וסכמות מיון "גבריות" על ידי כלל החברה. הדבר מניח מראש את ההיכנעות הצפויה של נשים, המונעת מראש את כניסתן לחיים הפוליטיים. גם כאשר מהלך זה מתרחש, לעיתים קרובות אין הוא מתקבל בחיוב בקרב הציבור.

תערוכה זו מבקשת לשים דגש מיוחד על ייצוגי הנשים ממדינות העולם השלישי והעולם השני לשעבר. ביסודן של העבודות עומדת ביקורת פמיניסטית נגד הגלובליזציה. הן שותפות לקריאה לגבש תפיסה חדשה של דרכי פעולה פמיניסטיות רב­־לאומיות כלפי המאבק האנטי-קפיטליסטי.

היצירות בתערוכה מערערות על הדימויים המשרתים בתקשורת את המערכת הפוליטית הלבנה ההיפר־קפיטליסטית לשם כינון ריבונותה הגלובלית. כך, למשל, האישה המזרח־תיכונית מיוצגת על פי רוב כאישה רעולת פנים, חסרת קול וכקורבן כנוע וחסר אונים. בניגוד לכך, האישה המערבית מוצגת כמשוחררת. לעיתים היא אף תופסת עמדות כוח במערך המיליטנטי של הלוחמה הגלובלית (כמו דימויי נשים בצבא האמריקאי ובצה"ל). בדרך זו התקשורת משכפלת את התפיסה הדיכוטומית, הרוויה אלימות מגדרית וגזעית, בין הנשים משני צדי המתרס. המדיה החזותית ממסכת את השיח הפטריארכלי ואת העובדה הפשוטה שלא חל שינוי כלשהו בתפקידן של נשים בעידן הלוחמה הגלובלית: לא רק שנשים נותרו מוכפפות לאותו הגיון ריבוני; הן הופכות לסוכנות פעילות שלו.

השיח העכשווי עוסק בהנחה הסמויה בדבר העליונות של התרבות האירופית שעדיין נשמרת בעידן הטרנס־לאומיות. העיסוק הביקורתי בנושא זה בולט גם ביצירות של האמניות יוצאות המדינות הפוסט־קומוניסטיות המוצגות בתערוכה. שיח זה קשור לתופעת הגזענות החדשה, המתורגמת למגוון צורות של אפליה, השפלה ואלימות מוסדית כלפי המהגרים הנוהרים לאירופה. במסגרת זו נדונים העוני והבידוד של המהגרים ומדיניות ההדרה של אירופה כלפיהם - מציאות שעבור האישה היא קשה ומורכבת במיוחד.

היצירות המוצגות בתערוכה מערערות על תהליכי ההדרה המופעלים על נשים מהגרות ומנטרלים את כוחן ואת השפעתן הפוליטית, התרבותית והרגשית. האמניות מרבות להשתמש בהומור כדרך התמודדות וכאמצעי לחתירה תחת ערכי תרבות מאובנים ולכינון עצמי כסובייקט בן־כלאיים. ביצירותיהן ניכר כי הנשים צריכות לפתח טקטיקות ייחודיות כדי לגבש תפיסה חיובית כלפי עצמן, בהיותן חלשות יותר מהסובייקט החזק, בן המערב. המציאות של היותן "בנות­־כלאיים" בין העולמות משתקפת בעבודותיהן.

בעידן העכשווי של ההגירה הגלובלית מעמד האישה מוחלש כאשר חופש הבחירה ניתן לה ונשלל בו־זמנית. בדינמיקה הפוליטית העולמית, החוק מבטיח את הופעתה של בת הלוויה המוכחשת שלה: האלימות. כנגד הרעיון הצבאי־זכרי ההגנתי של המערב, החזון הפמיניסטי העכשווי מציע תפיסת "ביטחון אנושי", שכוללת חופש מקיפוח, אפליה ודיכוי וטיפוח של חופש ביטוי ויחסים חברתיים ואישיים. כדי להשיג זאת, האמניות תומכות בהתקוממות כאסטרטגיה, מתוך אמונה כי ביכולתן ליצור מפה פוליטית חדשה וחזון חדש. ביצירותיהן האישה, כאזרחית וכפליטה גם יחד, נלחמת בגורלה.               

אמניות משתתפות
טניה אוסטוג'יק, וננה בוריאן, יעל ברתנא, שירה גלזרמן, טליה הופמן ודגנית אליקים, נאוה הראל שושני, יעל מאירי, אנטה מונה צ'יזה ולוסיה טקצובה, ענבל מנדס פלור, ורד נסים, בוריינה רוסה, זמיר שץ