"סולידריות כדרך פעולה"

רבות נכתב על נושא הסולידריות הפמיניסטית, כערך מכונן המאפשר לסובייקט הפוליטי אפשרויות פעולה בזירות השונות לקידום מאבקים מתוך בסיס שייכות בטוח. המושג סולידריות, במופעיו השונים, משמש בשנים האחרונות מסגרת לדיונים בקרב הקהילה הפמיניסטית. הקריאה לסולידריות מתבססת על הדרישה לפרק את התחרות הקיימת לכאורה ביחסים בין נשים. ההידרשות לשינוי מושתתת על ההבנה שמצב תחרות זו הוא ביטוי מובהק לאמונה שהשגת כוח ושליטה במשאבים ניתנת רק באמצעות הצטרפות לבעל כוח, היינו - לגבר. ביסודה של אמונה זו עומדת הזדהות גברית.

ההוגה הפמיניסטית הנודעת אדריאן ריץ’ מגדירה זאת כ"הפנמת ערכיו של הכובש". משמעה שנשים מעמידות עצמן מתחת לגברים, מבלי להתחשב באיכויות שהן עשויות להביא עמן למצב הנתון. התוצאה היא קבלה של מצב התחרות או "המצב הפוליגמי" כמצב טבעי ובלתי נמנע. "המצב הפוליגמי" מחליש את האחווה הנשית בדרך של "הפרד ומשול". במילותיה של הפעילה והתיאורטיקנית הפמיניסטית בל הוקס: "אותנו מלמדים כי נשים הן אויבות 'טבעיות' אחת של השנייה, וכי סולידריות לעולם לא תתקיים בינינו משום שאנו לא מסוגלות, לא צריכות, ולא מתחברות אחת לשנייה. [...] אנו חייבות להתנער מן ההתניה הזו אם ואנו רוצות לבנות תנועה פמיניסטית ראויה. אנו חייבות ללמוד לעבוד בסולידריות".

לקריאה לסולידריות יש חשיבות רבה לנוכח הניסיונות המתמשכים להדק קשרים בין הנשים בצפון הגלובלי ובדרום הגלובלי. בשיח הפוסט־קולוניאלי נטען כי הפרויקט הפוליטי המערבי בכלל, והפמיניזם בפרט, מפעילים נורמות מערביות שמשמרות את המבט הקולוניאלי האימפריאליסטי של המערב על תרבויות אסלאמיות ואחרות. לדעת חוקרות בולטות בתחום המגדר והפמיניזם, כגון לילה אבו לוע'וד, התפיסות הפמיניסטיות נטועות בשיח הליברלי, שהוא חלק מהשיח הקולוניאלי. גם בעיני סימונה שרוני ורבאב עבד אל האדי, הפמיניזם הטרנס־לאומי ניצב בפני אתגר הנובע מחוסר הרגישות של פעילות פמיניסטיות בצפון הגלובלי לדקויות השוני התרבותי שבינן לבין פעילות פמיניסטיות בדרום הגלובלי.

הביקורת של השיח הפוסט־קולוניאלי על הפמיניזם המערבי מצמצמת את האפשרות לדיון משמעותי בדבר אפשרות קיומם של מבנים אלטרנטיביים של סולידריות בין קבוצות נשים שונות. מתוך הבנה זו, התערוכה הנוכחית בוחנת את הקריאה של הפמיניזם העכשווי לניסוח "ביקורת אחרת", שפותחת מרחב פוליטי לקולות רבים. האמניות המשתתפות בתערוכה מציגות את האתגר הפמיניסטי של יצירת שיח המאפשר הפריה הדדית בין צורות הפעולה המרובות שנשים יוצרות דרכן מרחבים של חירות מגדרית, אנושית, פוליטית וחברתית. יצירותיהן מעודדות את רעיון הסולידריות כדרך פעולה, המחברת נשים על בסיס כוח משותף ומשאבים של חוזקה.

דרך הקריאה לסולידריות האמניות מביאות ביצירתן חזון פמיניסטי רדיקלי, הקורא לחברה מתוקנת, שבה כל סובייקט מביא באופן חופשי את עצמו וזוכה להכרה בערכו התרבותי. החזון הפמיניסטי בא לידי ביטוי בעצם הדיון הביקורתי האמיץ בצורות הדיכוי המופעלות על נשים בפוסט־העולם השלישי בכלל ובמרחב המזרח־תיכוני בפרט. האמניות מבקשות להתעלות מעל המגבלות של פוליטיקת הזהויות לטובת פוליטיקה פמיניסטית רב־תרבותית של הזדהות, השתייכות ושינוי חברתי.

אמניות משתתפות
רעיה ברוקנטל, טליה הופמן, אריאן ליטמן, מתילדה טר היינה, שירלי סיגל, ארהמאיאני פייסל, אייריס קנסמיל, מאשה רובין, שירין נשאט