"כוח, אמת ופוסט־אמת"

הפילוסוף הצרפתי מישל פוּקוֹ טען כי הכוח אינו תוצר של מוסדות אלא מעין ישות יוצרת בפני עצמה, המגדירה את האדם ביחס לעצמו ואת ארגון היחסים בחברה. ישות זו חובקת בצל כנפיה שולטים ונשלטים ברשת יחסים סבוכה וקובעת את גבולות הפעולה של הכוח ואת כפייתו באופן חוקי. בפוליטיקה העכשווית הכוח משתמש בדפוסי פעולה של "משטר פוסט־אמת", המבוסס על עובדות אלטרנטיביות, הכללות ומניפולציות מתוחכמות כדי להשפיע על רגשות הציבור וכך לשלוט בדיון הציבורי. בעידן זה הדעה הנחרצת נחשבת יותר מעובדה.

האמנים המשתתפים בתערוכה הנוכחית מבקשים למתוח ביקורת על מציאות זו ולעורר תקווה לשינוי פוליטי, שיוביל לכך שהפרט יוכל לבטא את חירותו באמצעות התנגדות למנגנון הכוח של המדינה. האמנים מנהלים מאבק נגד הכוח המתווה את אופן ארגונה של "האמת", כפי שהיא נחשפת כיום לציבור. הם עושים זאת באמצעות שימוש באסטרטגיות של התערבות, בּיום ושיבוש.

התערוכה מציגה מגוון התערבויות ופעולות אמנותיות שנועדו לערער על הצגת "האמת" בהתייחס להקשרים חברתיים־פוליטיים וכלכליים שונים. חלק מהעבודות משקפות תפיסה אמנותית המבקשת לפעול באופן פורע סדר מחוץ להקשר האמנותי. התיאורטיקנית קארי למברט ביטי מכנה ז'אנר אמנותי זה בשם "פאראפיקציה" – מושג המציין שימוש בשיטות של הטעיה וסילוף, המצאת זהויות בדויות, התחזות או ייצור נרטיבים ואירועים מומצאים. העבודות הן פעולות של דמיון פוליטי שיש להן תוצאות ממשיות בעולם האמיתי. הן נחוות כעובדה וזוכות לסטטוס של אמת בנסיבות מסוימות. כך סוגיית האמת מקבלת חשיבות עצומה.

ז'אנר אמנותי זה התהווה בקולקטיבים המזרח־אירופיים בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. בארצות אלו האידיאולוגיה כרוכה ללא הפרד בהיסטוריוגרפיה – באופן שבו העבר מסופר לשם ייצור מהפכות וכינון של רעיונות ונבואות. ההיסטוריות והנרטיבים שנתנו השראה נוכחים בהווה, מסרבים להיעלם ומופיעים ככוח פסיכולוגי וחברתי.  

אמנים רבים המשתתפים בתערוכה מושפעים מאסתטיקות של קולנוע דוקומנטרי ומוקומנטרי ושל תוכניות ריאליטי, במטרה להציג קריאה חדשה של נרטיבים קיימים. מהלכים אלו נועדו לחשוף היבטים לא מוּכרים ולפתוח אפשרות של ריבוי נרטיבים בהתייחסות להיסטוריה. לעומת יצירות אחרות, שמשחקות על התפר שבין מציאות ואשליה אך עדיין נותרות במרחב של עבודות בדיוניות, יצירות אלו נוטות להעניק מקום מצומצם יותר לממד האשליה. בולטת בהן, באופן משתנה בהתאם להקשר, המעורבות בהיבטים היסטוריים ותרבותיים ממשיים. 

לאמן יש יכולת לקחת חלק בשיח פוליטי, חברתי או כלכלי שולט, לנכס ולצרוך, אך בה בעת להעביר עליו ביקורת. בהתאם לכך מרבית היצירות הכלולות בתערוכה הן פרפורמטיביות במובן שהן מחוללות פעולות במקום לתאר אותן או להצביע עליהן. לפרפורמנס יש ערך רב, כיוון שמתוכו יכולות לצמוח צורות מחשבה חדשות המערערות את הסדר הקיים. העבודות המוצגות בתערוכה אינן נעצרות ברגע של חשיפת האשליה; הן יוצרות את מה שלא היה יכול להתקיים, אולי כדי שיוכל להתקיים בעתיד.

אמנים משתתפים:

אוברמורגן, כרמן דוברה־המטנר, ברברה ויסר, לוק טויימנס, ליז מג'יק לייזר, דמיאנטס נרקביציוס, סופרפלוקס, ד"ר פנקס שגריר איראן בירושלים, פאולו צ'יריו, איתמר רוז, יגאל שתיים, HeHe