הזהות האותנטית שבלב מפעל התרבות המערבית בעת החדשה נוסחה על ידי פילוסופים רבים. האדם האותנטי, לפי פרידריך ניטשה, הוא "האדם העליון", המתעלה מעל עצמו ובורא את עולמו כמחליפו של אלוהים. מרטין היידגר הגדיר את בשורת האותנטיות בהעמידו את האדם בתנועה חופשית מתמדת של "לקראת" הגשמתו העצמית, ששיאה בהתייצבותו היחידאית מול מותו, שהוא אינוּתו. ז'אן־פול סארטר הגדיר את האדם האותנטי כמי שנידון לחירות ושמכיר באַיִן כלב זהותו הקיומית.
באמנות המודרנית רעיונות אלו עומדים בבסיס התפיסה של האמן האמיתי כ"מקורי", כלומר מקור לעצמו. האמנים המודרניים ניסו למרוד בזהויות הנכפות על הפרט על ידי החברה, המדינה, הדתות, בתי הספר וההורים. הם הגדירו את הציפיות הקשורות לתפקיד החברתי ולאופי המקצועי של האמנות, ובתוך כך ביקשו לחתור תחת הזהויות הלאומיות והתרבותיות המקובלות. האמנות המודרנית, בחיפושה אחר "האני האמיתי", ביקשה להעניק מקום מרכזי לשאלה שהציב האמן: מי מפעיל את שליטת המכניזם החברתי של הגדרת הזהויות והתפקידים – מוסדות החברה והמדינה או אני?
תערוכה זו מבקשת לבחון את ערעור המיתוס של "האמן האמיתי" באמנות הישראלית דרך מבחר עבודות החל בשנות השבעים של המאה הקודמת ועד ימינו. התערוכה מציגה קריאות תיגר על ההבנה של האמן כסובייקט יציב, בעל קול אחד ואמיתי. היא משקפת את הפולמוס בין תפיסות שונות של אמת ובדיה, מציאות ופנטזיה, בהקשרים אידיאולוגיים, תרבותיים, רגשיים ואסתטיים שונים. היא בוחנת את האפשרויות ליצור הכפלה ואיחוי של זהויות בזיקה להקשרים אלו.
מקורו של הערעור על מיתוס האמן האמיתי, על ריבונות הסובייקט האותנטי, מצוי עוד במודרניות עצמה. בתוך המודרניזם פעלו זרמים כמו הדאדא והסוריאליזם, שערערו על תפיסה זו באמצעות פרודיה עצמית, פנטזיה, התחפשות ויצירת זהויות חלופיות. השיח המסתעף שצמח בעקבות זאת התמקד בסבך היחסים בין המקור הבלתי מושג לבין שלל המסמנים, החיקוים והתחליפים שלו.
עליית הפוסט־מודרניזם בסוף שנות השבעים של המאה העשרים נשאה עמה מסר הפוך לזה של הסובייקט האותנטי – מסר של בדיון, התחזות, זיוף ואחיזת עיניים. על פי אסטרטגיה זו, הנשענת על חוקי ה"כאילו", האמן החזותי לובש דמויות בדומה לשחקן, וכך באמצעים של מניפולציה ואחיזת עיניים משקף את שבריריות האמת. לדברי הפילוסוף מישל פוקו, השחקן הוא פורע החוק המשמעותי ביותר האפשרי במדינה המודרנית. השחקן יכול ליטול את הכללים של התרבות השלטת ולערער אותם, להסיט את משמעותם, לבגוד בהם. כך הוא יכול להראות לנו כיצד הגוף הקהילתי שלנו – פוליטי, חברתי או כלכלי – יכול להתקיים ולהתנהג באופן אחר.
כביטוי של ביקורת נגד פוליטיקת הזהויות, שהיא מסימני ההיכר של עידן ה"פייק ניוז", האמנים העכשוויים המשתתפים בתערוכה מציעים דרכים שונות להצגתם של קולות שונים והטרוגניים. כל אחד מהקולות הללו מדגיש את חשיבות הבדיה כנגד מיסוד של סמכות אמנותית וקיבוע הביוגרפיה של האמן. תהליך הבדיה חושף את הפיקטיביות של האופנים שבהם זהות נבנית בחברה הישראלית העכשווית.
גל ההתחזויות באמנות הישראלית מתמקד במידה רבה בנושאים הקשורים לשואה ולצבא. הבחירה בנושאים מרכזיים וטעונים אלו כמושא לבדיון תיאטרלי מחריפה את הזעזוע שב"חילול הקודש", אך גם מאפשרת מבט ביקורתי על יחסי האזרח והמדינה. שיח זהויות דומה מתקיים גם בהקשר של אמנים פלסטיניים הפועלים בישראל. לדברי האמן פריד אבו־שקרה, על האמנים הפלסטינים להיות מודעים למורכבות הזהויות כדי לחקור את הדיכוי הקולוניאלי של התרבות הישראלית על המיעוטים שבתוכו. לדעתו, מודעות זו מסוגלת להעניק לגיטימציה ליצירת שפה חזותית ייחודית של המיעוט הפלסטיני בישראל.
אמנים משתתפים:
הנה אביתר, דב אור נר, בועז ארד, יעל ברתנא, גדעון גכטמן, יאיר גרבוז, מיכאל חלאק, רונה יפמן, יאסומסה מורימורה, כרם נאטור, מיכל נאמן, אורי קצנשטיין, יגאל תומרקין
אמנים המציגים פרויקט יחיד: אייל וייזר ורמי מימון, דמיאן הירסט, מירי נשרי, רועי רוזן
אוצרת: סבטלנה ריינגולד