חנאן אבו חוסיין: שבר גוף

המיצב של חנאן אבו חוסיין מורכב מחזיות משומשות שהוקפאו ביציקת בטון. טכניקה זו מאפיינת את השימוש בחומרי גלם לא קונבנציונליים שרווח ברוב עבודותיה – שימוש המאפשר לאמנית לבטא את קולה האישי-נשי בנושאים של דת, קפיטליזם, ניצול מיני, אהבה וחירות אישית.

חנאן קיבלה את החזיות מחברת האופנה הישראלית "קום איל פו" (Comme il faut). החזיות התקבלו כתרומה מנשים שבחרו להשתתף בפרויקט "לא שורפות חזיות" שערכה החברה בשנת 2009. בעבור כל חזייה שנתרמה הועברה תרומה כספית לנשים ולנערות הלכודות בעולם הזנות למימון בדיקות לגילוי מוקדם של סרטן השד.

במסגרת קמפיין זה הוצג המיצב של חנאן במרחב החנות של "קום איל פו" בתל אביב. אוצרת התערוכה, דליה מרקוביץ', התייחסה אז לחשיבות הצגת המיצב המורכב מפריטים אינטימיים במרחב הציבורי. לדבריה, "החזיות [...] שכיסו במשך חודשים או שנים את אותו אתר גופני מוצנע, נפרסים במיצב של חנאן במרחב הציבורי. לחשיפה משמעות כפולה שיש בה מן השחרור והדיכוי גם יחד [...] האופי החומרי של הבטון שבו עשתה חנאן שימוש הקפיא את אוסף החזיות יחד בבלילה שאינה ניתנת להפרדה. כך הפך הפריט האישי היחידי להמון דומם ונטול זהות".

מקורו של המונח "שריפת חזיות" בהפגנת נשים שהתקיימה בארצות הברית, בנובמבר 1968, כנגד תחרות היופי. שיא האירוע, שהתרחש מחוץ לאולם התחרות, היה הצבת פח אשפה, שלתוכו הושלכו חפצים שסימלו את הדיכוי, ובהם גם החזיות. האקט של העלאת החזיות באש יצא כנגד הקודים הנוקשים של מוסר וצניעות והפך לסמל של המאבק הפמיניסטי. כיום "שריפת חזיות" הוא דימוי רווח בקמפיינים של מותגי אופנה, המשננים ללא הפסק כי הלקוחות שלהם הן "נשים חזקות שיודעות מה הן רוצות". המוטו הזה הפך למותג בעצמו וכך רוּקן מתוכנו. זוהי דוגמה מובהקת למגמה שבה המותגים שואפים להציג את סחורותיהם לאו דווקא כאובייקטים למכירה אלא כמהלכים תרבותיים שנכללים בתוך משחק מתוחכם של הזדהויות.

החזייה חונטת את גוף האישה מדי יום, למרות הסלוגנים הדמוי-פמיניסטיים של התעמולה התאגידית של המותגים, וגם הודות להם. במיצב של חנאן תהליך הפיכתו של פריט צרכני טעון משמעויות זה לאובייקט אמנותי זר מבקש לחשוף בעקיפין את המיזוג הטוטאלי בין תרבות הצריכה ובין האמנות בתקופתנו. הצגתה המחודשת של עבודה זו במוזיאון לאמנות נועדה להבליט את התהליך הדורסני של הבעלוּת העסקית על האמנות החזותית ושל השותפות הגוברת בין התאגידים לבין מוסדות האמנות. האם אכן הושלם בימינו התהליך שהפך את האמנות אך ורק לכלי לעידוד שופינג?