חן שיש
עבודותיה האקספרסיביות של חן שיש מעוררות רגש, מחשבה ואף רצון ליצור פעולה. במילותיו של הסופר דורון בראונשטיין, יצירתה "גורמת לרצות לצאת ולעשות... קרי, אקטיביזם".
במהלך הקריירה הארוכה שלה יצרה האמנית מיצבים, עבודות וידיאו וקולאז'ים, אך תמיד שמרה אמונים לציור. מוטיבים וסמלים שונים שבים ומופיעים ביצירותיה, כמו גם צבעוניות מובחנת הכוללת שימוש בשחור, לבן, ורוד וזהב. היא אינה מהססת להשתמש בצבעים שנחשבים "מסוכנים". לדבריה, "אני לא מפחדת לגעת ביופי". השילוב בין משיכות צבע גופניות ואקספרסיביות לבין נגיעות עדינות מאפיין את מכלול יצירתה.
המיצב הנוכחי של שיש מבוסס על סדרה המורכבת משתים-עשרה מסכות עשויות חומר קֶרָמי, צבועות בצבעים עזים ופעורות פה. המסכות הן מחווה לשתים-עשרה מסכות אבן עתיקות מהתקופה הניאוליטית שהתגלו באזור המדבר והרי יהודה והוצגו במוזיאון ישראל בשנת 2014 בתערוכה בשם "פנים אל פנים".
אין זה מקרי שהאמנית נשבתה בקסמן המאגי, הפגאני והפולחני של המסכות, שהרי שפתה האמנותית מתאפיינת בבסיסה בייצוגים צורניים הלקוחים מעולמות עתיקים, מכושפים, טקסיים ומיסטיים. כוחה של המסכה נובע מהישות שהיא מייצגת. מרגע שעוטים אותה, פני העוטה לא רק מוסתרים אלא אישיותו מתפוגגת והרוח הגלומה במסכה חודרת לתוכו ומעניקה לו מכוחה.
את שורשי זיקתה של שיש למיסטיקה האופפת את ערש הציוויליזציה אפשר לזהות עוד בימי ילדותה בצפת, כאשר נהגה לשוטט בוואדיות ובין קברי הצדיקים. המיסטיקה והרוחניות חדרו לעבודותיה כציירת והיא חוזרת ומנסה לגעת בנשגב דרך יצירתה.
בחלל תערוכתה הנוכחי שיש יוצרת מרחב של תוקפנות המופנית החוצה ופנימה, ובו הגוף מוצג כאזור אסון. ייצוגי הפה הפעור מסמלים דיבור לא נשמע או שאגה אילמת, וניכר בהם הניסיון להיפטר מהשפה. צורת הפה הפעור מהדהדת את גולגולתו של הקורבן התמים. מוטיב הפה הפעור בזעקה ידוע עוד מימי יוון העתיקה כסמל המייצג היסטריה ואובדן של מעצורים רציונליים. מעוויתות הפה הזועק עולה תחושת אלימות חזקה ורגשות עזים של כאב.
המסכה המטאפורית מגלמת כאן אמצעי חתרני כנגד המופע של הנשיות הנכפה על ידי החברה הפטריארכלית. באמצעות ההתחפשות יכולה האישה להפוך מאובייקט לסובייקט ולייצר מרחק בינה לבין הצופה הגברי. הפה הפעור חסר השפתיים של האישה-מסכה, על החושניות והכיעור הבוטים שלה, מאתגר את החיוך יוצא הדופן, המקסים ומעורר התמיהה, של המונה הליזה – סמל היופי הנשי האולטימטיבי. זיגמונד פרויד טען בהקשר זה כי המונה ליזה כמו עוטה חיוך על פרצופה כמסכה.
המסכות מוצבות על פיגומים בצורת דחלילי עץ מאולתרים, כמעין דמויות טקסיות המאיימות על הנכנסים לחלל או לחילופין מגנות עליהם מפני שדים ורוחות. באופן זה המיצב הופך לסוג של מקדש ארעי שמתקיים לרגע חולף. הציורים על הקיר נועדו להשלים את דחלילי המסכות וכמו מייצרים עבורם נוף להיות בו, אפשרות קיום. לתוך הציורים זולג מוטיב של עיניים, הצופות על המבקר, הן בוחנות את המבקש להיכנס לתוכו ומודדות את נפשו.
לאתר התערוכה "אמנות מסוכנת" לחצ/י כאן