ויק מוניז: למפדוזה
ויק מוניז השיק את יצירתו "למפדוזה" בפתיחת הביאנלה הבינלאומית ה-56 לאמנות בוונציה בשנת 2015. סירת הנייר שיצר, באורך 14 מטר, נבנתה לזכר 360 המהגרים שטבעו במהלך מסעם מלוב לאיטליה וצופתה ברפרודוקציה ענקית של העיתון האיטלקי שדיווח על הטרגדיה. סירת הנייר עצומת הממדים שטה על מימי הגרנד קנאלה, עורק התנועה הראשי של ונציה, ועגנה שם לצד היאכטות של עשירי העולם. "אימת החיים עקפה את האמנות", כתב מבקר האמנות של ה"גרדיאן" ג'ונתן ג'ונס. "אולי בתיאוריה זה נראה סביר ליצור עבודה מעורפלת ומעוררת מחשבה על הגירה. אבל כעת קנה המידה של האכזריות, ההשלכות האמיתיות של הרטוריקה שנוקטת דה-הומניזציה כלפי מהגרים, הפכו לקטלניות. אמנות שעוסקת בכך צריכה להיות חד-משמעית, כועסת יותר".
מוניז, שנולד בברזיל, התפרסם בשנים האחרונות בין השאר בזכות סרטו המצליח "אמנות בזבל". הוא הגיע לארצות הברית כמהגר לא חוקי בשנת 1982 וחי מתחת לרדאר במשך כעשר שנים, עד ש"זכה" במעמד של תושב חוקי כאמן מוערך. "אני הייתי שם, במצב הבלתי נסבל הזה, עבדתי בניקיון ובתחנות דלק בשביל פחות משכר מינימום, רק כדי להחזיק את הראש מעל המים. איכשהו הצלחתי לדחוף קדימה ולהפוך כאמן לאזרח חוקי", אמר מוניז בראיונות לתקשורת.
אולי אין בעולם דימוי תמים ואופטימי יותר מסירת נייר מקופלת בכמה קווים פשוטים. בסירות הנייר השטות על תעלות מים, אגמים ושלוליות, מקופלות תקוות של ילדים וחלומות לעתיד – בניגוד חד לתקוות של הפליטים שירדו למצולות. אנשים אלו עזבו בתים שאין בהם תוחלת ורובם הפקידו את כל רכושם בידי ספסרי הספינות, שיישאו אותם ואם יתמזל מזלם יפלטו אותם בחוסר כול על חופי אירופה המתנכרת. שם אולי יימצאו עבודה או מעמד, חוקי או בלתי חוקי, ואולי יישלחו חזרה בספינות קצת יותר יציבות וימצאו עצמם מושפלים עוד יותר בנקודת המוצא שממנה ניסו לברוח.
עבודתו של מוניז היא בבחינת אמירה על עתיד העולם, עתיד ילדינו, שמצטייר בעיניו כריבוי של אי-ודאויות. בניגוד לרומנטיקה התמימה או לנבואות אפוקליפטיות המיוחסת לעתיד ולמה שהוא נושא בחובו, יצירתו מסמלת עתיד כאוטי של תרחישים המשמשים בערבוביה. תרחישים אלו מתקיימים זה לצד זה כיקומים מקבילים, עבור אוכלוסיות שונות, בחלקים שונים של העולם או אפילו "בחצר האחורית" של מקום מסוים.