המחאה הנשית: חושפות ומסתירות

המחאה הנשית: חושפות ומסתירות

חלקה הראשון של תערוכה זו מתמקד במוטיב האנונימיות, כמרכיב מהותי במחוות הנשים האקטיביסטיות העכשוויות. מוטיב זה מנוגד להתוודעות האינטימית, האישית, אל דמות האישה. ג'ודית באטלר, בספרה "חיים שברירים" (2004), מנתחת דימויים של קורבנות בתקשורת, וטוענת כי הנרטיב של הקורבן מתחיל תמיד מנקודת מבט בגוף ראשון. ההזדהות עמו נוצרת דרך ההתוודעות לקשרי המשפחה, החינוך ואורח החיים שלו. כך הקורבן עובר הומניזציה המחזקת את ההזדהות הרגשית של הקהל עמו. לעומת זאת, המסכה האנונימית מעלימה את פני הקורבן ומשדרת חוסר יכולת להשתמש במושג "אני" ולהזדהות עם אינדיבידואל מסוים. מוטיב המסכה או כיסוי הפנים עובר כחוט השני בעבודות המוצגות בחלקה הראשון של התערוכה. כיסוי הפנים מפרק את הנרטיבים המקובלים ויוצר תערובת משכרת של דמויות נשיות. באמצעות המסכה מרכיבי הנשיות מותכים זה בזה ויוצרים משמעות החורגת מגבולות זהותה הפרטית של אישה מסוימת. במקרה של קבוצת "פוסי ריוט" (Pussy Riot) מרוסיה, למשל, איננו רוצים לראות את הפָּנִים מאחורי המסכות אלא להבין מהו המסר שלהן. הן גורמות לנו לתהות מה הנשים יכולות להשיג יחד ועבור מי ועל מה הן נאבקות – זכויות אדם, הפלת עריצות או עולם חדש עבור כולנו?

התופעה העולמית העכשווית של מחאה נשית פרפורמטיבית היא חלק מתת-תרבות של מדיה אקטיביסטית ושל אמנות אקטיביסטית. חלקה השני של התערוכה מתמקד במוטיב הפגיעוּת של האישה העוסקת בפעילות מחאתית, והעבודות השונות מדגישות את מרכזיות המחאה הגופנית בימינו. המחאה הגופנית משתמשת בגוף האישה כדי לאתגר הגבלות מגדריות ולקדם רפורמות חוקתיות הקשורות בנשים. במקרה זה, הגוף – לָבוּשׁ או עירום – הופך לכלי מחאה ראשוני ומרכזי. הגוף מתפקד גם כסמל, כטקסט הנושא משמעויות פוליטיות. מחאה בעירום שימשה במגוון הקשרים כאסטרטגיה ליצירת שינוי חברתי. במקרה של מחאה נשית, העירום כאקט של התנגדות קשור ישירות לדיכוי האישה בהקשר המיני. כיוון שברוב החברות הנורמה מכתיבה שימוש בביגוד במקומות ציבוריים, העירום משמש דרך יעילה להסב את תשומת הלב לבעיות חברתיות ומצביע על המוכנוּת של המפגינות לסכן עצמן להשגת מטרות פוליטיות.

היצירות בתערוכה מתארות נשים לוחמות מורדות – מעולם האקטואליה ומהתרבות הפופולרית של זמננו. בולט בהן המתח בין כוח ואלימות לבין רוך ותשוקה, כפי שהוא מגולם במחוות המתריסות והלא-טיפוסיות של המחאה הנשית העולמית העכשווית. עבודות אלה חושפות את הדיאלקטיקה שבין כוח ופגיעוּת, התנגדות וסכנה. הן נועדו להדגיש כי האקטיביזם והאמנות הרדיקלית יכולים לשרוד רק אם יש להם נראוּת במרחב הציבורי. בכוחו של הדימוי השערורייתי לשמר לאורך זמן את האפקט של הפעילות הנשית האקטיביסטית העכשווית.

אמנים משתתפים: אילול אסלן, וינסנט גוראיו, תרין גרטנר, שוש ישראלי, תמר לדרברג, אנה מירקין, ענבל מנדס-פלור, קרן ענבי ותמר נסים, שירין נשאט, אליסיה שחף, מיכה שמחון, Tomorrow Girls Troop

אוצרת: סבטלנה ריינגולד



לאתר התערוכה "אמנות מסוכנת" לחצ/י כאן