אוצרת: תמי כץ־פרימן
פטה־מורגנה היא תופעה אופטית נודעת הגורמת לחזיונות שווא, כתוצאה משבירת קרני האור העוברות דרך שכבות אוויר שונות בצפיפותן. תופעה זו קרויה על שם הפטה (הפיה) מורגנה, השוכנת לפי המיתוס בקרקעית הים ליד מיצר מסינה ומאחזת את עיני החולפים. אופייה המתעתע של התופעה, כמו גם קסמו של המיתוס, משקפים היטב את רוח התערוכה. העבודות המתכנסות תחת דימוי־על מטפורי זה מייצרות בעיקר תחושת פלא, אותה היקסמות המתהווה כאשר דבר אחד מתגלה כדבר אחר.
לאורך ההיסטוריה נהגו אמנים להשתמש במניפולציות אופטיות על מנת לייצר אפקט, להעביר רעיון ולהעצים חוויה. טבעה האשלייתי של האמנות, כיסוד הטבוע בה מראשיתה ומעצם מהותה, עורר עמדות שונות: בעידן הקלאסי נודעה עמדתו של אפלטון שמאס בציור, וראה בו זריזות כפיים ומעשה להטים. בימי הביניים יוחסו תעתועי ראייה ומשחקים אופטיים לשטן המחקה את הבריאה האלוהית, ולכן חקר האופטיקה היה אפוף מסתורין ומאגיה. ההשקה המשמעותית ביותר בין חקר האופטיקה והאמנות התרחשה ברנסנס: אמני התקופה התמחו ביצירת אשליות תלת־ממדיות, שהידועות מביניהן הן הפרספקטיבה והאנמורפוזה. במקביל התפתח הז'אנר של ציורי "אחיזת העין", שהעלה שאלות פילוסופיות הנוגעות ליחסיותה של האמת, לתשוקת הייצוג ול"ואניטס" - הרהב האנושי. במאות ה־17 וה־18 השתמשו אמנים בתעתועים אופטיים כדי להצפין מסרים פוליטיים וחתרניים ביצירתם. המחקר המסורתי של תולדות האמנות לא התייחס ברצינות ליצירות הקשורות לחקר האופטיקה ואלה הודרו מהקאנון ומצאו את מקומן ב"חדרי הפלאות".
המודרניזם, ששלל את הנטורליזם ואת הייצוג המסורתי לפי חוקי הפרספקטיבה, ביקש לפרק את האשליה הטמונה במדיום האמנותי, בהעדיפו את השטיחות של התמונה על פני תכניה. מבין תנועות האוונגרד של המאה ה־20, בלט הסוריאליזם בנטייתו למחוזות אפלים של תעתוע ואבסורד ובעיסוקו בקסמיהם של אפקטים אופטיים והמצאות טכנולוגיות בתחום הצילום. תנועת האופ־ארט, שצמחה מתוך האמנות המופשטת כהמשך ישיר של המודרניזם, התבססה על צורות גיאומטריות כדי לייצר אפקטים של תנועה מדומה ואשלייתיות. התנועה זכתה אמנם להכרה פופוליסטית, אך נחשבה לנחותה בשיח האינטלקטואלי.
היה זה הפוסט־מודרניזם שאיפשר את חדירתו של העיסוק בתעתועי ראייה באופן שאינו נחשב עוד נחות. היחסיות המתעתעת העומדת בשורש המצב הפוסט־מודרני מודעת לפער בין המציאות לבין מה שנתפס בחושים ונוטה לערער על מושגים כמו אמת ואובייקטיביות. ואכן, בשנים האחרונות ניכר עניין מוגבר באשליות אופטיות ובתעתועי ראייה - מגמה שתערוכה זו מבקשת להאיר בהתייחס לאמנות הישראלית והבינלאומית. המכנה המשותף בין האמנים המשתתפים ב"פאטאמורגנה" אינו קשור בתכנים אלא בשימוש באפקטים מתעתעים, באניגמות אופטיות ובאשליות המייצרות רגעים מזהירים של פליאה והיקסמות. אף שהסגנונות והדימויים בעבודות שונים מאוד אלה מאלה, ניתן בכל זאת להצביע על קול פנימי משותף המהדהד במרבית העבודות, בהיותו קשור לתכנים פילוסופיים ולשאלות על חלופיות הזמן והתכלות החיים, על מעמדה של ה"אמת" ועל טבעה של המקריות.