אוצרת: טל יחס
התערוכה "עושים סצנות" מעמידה במרכזה את ז'אנר הצילום המבוים שחדר אל עולם האמנות באופן גורף מסוף שנות ה־70. צילום זה אינו שואף אל התיעודי אלא מצהיר על עצמו כעל מעשה הבניה המועצם באמצעים דרמטיים מלאכותיים ומודגשים כמו ליהוק, תלבושות, תאורה, תפאורה, בחירה של אתר צילומים והעמדה מוקפדת לפרטי פרטים.
התערוכה כוללת עבודות של אמנים ישראליים ובינלאומיים מתחילת שנות ה־80 ועד ימינו, ומתמקדת ביצירות שמציגות גוף אנושי או אינטראקציה בין אנשים המתקיימת מול מצלמה. הסצנות המוקפאות בתצלומים מבקשות לחשוף ולפרק תבניות ייצוג שגורות של דימויי גוף ושל יחסים משפחתיים, חברתיים או מעמדיים, ולהציע במקומן חלופות מרובדות ומורכבות יותר של ייצוג. ככלל, מרבית העבודות מבקשות לחשוף את הפער בין הדימוי התקני, האידיאלי, לבין מה שהוא מבקש לטשטש - קיום כאוטי, חוסר משמעות, אלימות, דיכוי ופרוורסיה.
מעצם מנגנונה המכאני של המצלמה נתפס הצילום, החל מראשית קיומו, כאמצעי לתיעוד מציאות. בשל תלותו באמצעים טכנולוגיים מעמדו היה כשל אח חורג ובלתי מוערך של האמנויות הפלסטיות. השינוי המשמעותי במעמדו של הצילום בעולם האמנות התרחש בעקבות הופעתן של האמנות המושגית ואמנות המיצג בשנות
ה־70. תחילה שימש הצילום בהקשרים אלה כאמצעי תיעוד ושימור של עבודות תלויות זמן, אך תוך זמן קצר נוצרו גם בתחום המיצג עבודות שנועדו מלכתחילה למצלמה כאובייקטים אמנותיים העומדים בפני עצמם. במקביל, השימוש בצילום באמנות מושגית חשף את העובדה כי הוא פועל תמיד בתוך הקשר חברתי־
פוליטי־טקסטואלי, כמדיום שמלכתחילה אינו יכול לשמש כמתווך ניטרלי ושלם של מציאות.
התיאוריות הפוסט־מודרניות שהתפתחו באותן שנים החלו לעסוק בקריאות ביקורתיות של מדיום הצילום. תפיסות אלו גרסו שהתיעוד הוא צורת ייצוג, ודווקא משום שלדימוי הצילומי יש אפקט של מציאות, הוא מיטיב להסתיר את השימוש האידיאולוגי שנעשה בו. מעצם העובדה שהצילום אינו ראי של מציאות אלא בכוחו לעצב מציאות, דימויים מצולמים יכולים לסייע בביסוס עולם הערכים של מנגנוני הכוח והשליטה.
העבודות ב"עושים סצנות" מבטאות היבטים הנקשרים מבחינה היסטורית לתולדות האמנות, למעמדו של הצילום ולמחשבה הפוסט־מודרנית, ומשרטטות מניפה רחבה של התייחסויות לגוף במצבים מבוימים. התערוכה נחלקת לכמה מקבצים: במקבץ העבודות הראשון אפשר למצוא יצירות שמפגינות ומחצינות את עבודת הבימוי. דרך ההגזמה ותוך התייחסות מודעת ומכוונת לנוכחות המצלמה, נחשפת המורכבות העומדת מאחורי תפיסות סטריאוטיפיות. קבוצה אחרת של עבודות עוסקת בנוכחות הגולמית של הגוף האנושי המאורגן והמופעל במערכים חסרי היגיון סיפורי. מקבץ נוסף חושף את המטענים הטראומטיים החבויים בייצוגים של משפחה והתבגרות, וקבוצת עבודות אחרת מתמקדת באופני הייצוג של הגוף הנשי על ידי צלמות נשים, תוך ניסיון לבקר את האופן שבו נתפס גוף האישה בתרבות המערבית. העבודות ב"עושים סצנות" מגלמות לפיכך אופנים שונים של התנגדות - סמויה וגלויה, אירונית ובוטה - ביחס להבניות התרבותיות המעצבות את הגוף.