יהושע סובול
24 ביוני - 29 באוקטובר 2006
פעם ציירתי. זה היה לפני שנים רבות, כשלא ידעתי את נפשי בהיותי נער. המורה שלי לציור שלמה כ"ץ, עולה חדש משבדיה, הגיע לכפר הקטן שלנו וצייר את הפרדסים שמסביב. התבוננתי בציורי השמן שלו, שצוירו על לוחות דיקט ומזוניט, ובפעם הראשונה ראיתי כמה גוני אפור יש בברושים שסיפרו לנו שהם ירוקים ובשמיים שטענו באוזנינו שהם תכולים. כשהתבוננתי באפורים של שלמה כ"ץ נדהמתי לגלות שהם אוצרים בתוכם עולמות של צבע: אפור חמים שמתוך אפרוריותו הבליחו גונים של אוקר וחום ואודם־דם, ואפורים קרירים שמתחתם רחשו גוני אולטרמרין וכחול פרוסי וצהוב לימון ואף ורוד שחיוורונו האדמומי טבע בגוני קרם בהירים של שמנת.
כשלמדתי לערבב צבעים הבנתי שצבע הוא משהו שמסתיר משהו שמסתיר משהו. דומה כי כבר אז תפסתי שצבע הוא התרחשות דרמטית שהוקפאה וכי ההתבוננות בו מחיה בנפש המתבונן את הדרמה שמתרחשת בתוכו. בשיעורי הציור של שלמה כ"ץ הוקדשו שעות רבות להתבוננות בעולם הסובב אותנו: בתפוחי אדמה ובחצילים, בגזעי אורנים ובעצי אקליפטוס, בפרדסים המאפילים בפאתי הכפר ובשמיים השרופים המתפוררים אל תוך הדיונות. השיא היה כשהתחלנו לראות את האוויר שמקיף את העצמים; אחר כך הצטווינו לעצום עיניים ולצייר בעיני רוחנו את מה שראינו, ורק בשלב הבא הותר לנו לפקוח עיניים ולצייר את הזיכרון של מה שראינו בדמיוננו. אם הזיכרון התעמעם, התבקשנו לחזור ולעצום עיניים עד שיחזור ויתחדד, ורק אז הורשינו לשוב אל הצבע ואל הציור.
אולי הודות לתהליך לימודי חווייתי זה התחלתי להבין שצבע איננו התרחשות בחלל כמו צורה, וכי אין הוא התרחשות בזמן כמו מוזיקה אלא כל כולו התרחשות בנפש, כלומר בזיכרון, בדמיון וברצון, בהעזה וברתיעה, בתשוקה ובדחייה. וכך גם הבנתי כי הדבר הקרוב ביותר לצבע הוא ריח וטעם - החושים האינטימיים ביותר שלנו, המחוללים אירועים בנפש בעוז ובעוצמה. קרבת הצבע לטעם ולריח מסבירה מדוע הצבע עוקף את ההיגיון ופועל ישירות על הנפש. כשהוצע לי להציג תערוכה של בחירות אישיות מאוסף מוזיאון חיפה לאמנות, שמחתי על ההזדמנות לחפש ולמצוא בין אלפי תמונות האוסף את אלה שהייתי שמח לצייר. וכך יצאתי לחפש את הציורים שנגלים לי בבהירות כשאני עוצם את עיני, לאחר שראיתי אותם בעיניים פקוחות.
אני עוצם את עיניי ורואה את הנופים בציורו של צבי מאירוביץ'שמש מעל המדבר - נוף מדברי המתבוסס בדם השמש שסופת הגרון, אשר חיה בעוצמה של פיצוץ מימני את הרגע החמקמק הזה שבין החיים, המצויים כאן עדיין במלואם, לבין העלמם בעוד הרף עין כאילו מעולם לא היו. מתוך אש הדם של מאירוביץ' מבליחים כבר פה ושם גוני האפור שעתידים להישתל בנופי האסון של ציוריו אחרי שהבערה תדעך. בתוך החום הנורא אפשר כבר לחוש את הקור המקפיא של המוות, כיוון שאודם הדם של מאירוביץ' כבר ספוג באד אפור שעתיד להשתלט עליו מבפנים, כמו שמשפט של דיאלוג בדרמה מקבל את עוצמתו מהתת־טקסט המקופל בו כעובר
ברחם אמו.
וכשהלהט הזה מתקרר מעט, מצטייר מתוכו נוף התבור של אליהו גת (בציורו מול הר תבור) כמו גוש בשר שעורו הופשט מעליו, וכולו סובכי שרירים מגויידים, גידים לבנים שנפרשת ביניהם רשת של עורקים אדומים וורידים מכחילים. גוש הבשר הזה, הארץ, מוטח כנגד שמים אפורים, מתכתיים, קרים ונטולי חיים.
המאבק הזה בין החום הדועך לקור הגובר מוצא ביטוי עז בעבודתו של משה קופפרמן ציור. המסות האפורות משחירות סביב הכחולים, אשר בולעים את לשון האש הוורודה שמאפירה והולכת.
ציורו של מיכאל גרוס בית בנוף הוא מופע זעיר וארעי, מכמיר לב בבדידותו על רקע מרחב אינסופי של ארץ ברונזה קיצית עזה ושמי פלדה אפורים המשתרעים מאופק עד אופק. עוצמתם המונומנטלית של יסודות הטבע כמעט לא מותירה מקום לקיום האנושי, עד שאותותיו נראים כמין מדוח שרב, פטה מורגנה חלופית ומתעתעת.
קטע השדה המתואר בעבודה ללא כותרת ,של אברהם אילת עשוי להיראות כשדה מגנטי או כנופי עשב בסוואנה. מעל לשדה האפור, המציית לאיזה כוח מסתורי שכופה כיוון תנועה אחיד על כל מה שניקלע אליו או צומח בו, משתרע שדה אחר, אפל, כּבַד אפרוריות דחוסת גוונים. השדה העליון מסוער על ידי כוחות סותרים ומנוגדים, אשר מחוללים בו פעולה ותנועה כאוטית המאיימת למחוץ את השדה התחתון, האפור בהיר, ששורר בו סדר מכוון. בתוך התמונה הגדולה מוצגת תמונה קטנה שמרחיקה את המבט כבתנועת זום־אאוט של מצלמה, ומגלה לנו שמרחוק גם השדה המסוער והכאוטי נראה מסודר ושקט יותר, כמעט כמו השדה התחתון. ממעל, בתמונה שבתוך התמונה, שוב פרושים שמיים אפורים, מתכתיים, נטולי סימן חיים.
התמונה ללא כותרת של יחזקאל שטרייכמן החזירה אותי לשיעורי הציור שבמהלכם התחלנו לראות את האוויר האופף את העצמים. בשיעורים אלו גילינו כי האוויר הוא כעין מסך ולעתים שכבות של מסכים, שהעצמים מבליחים מבעדם. אני נזכר במורה שלי לציור בעת שהוציא אותנו החוצה והפנה את מבטנו לעבר ההרים הרחוקים המסתמנים במעורפל במזרח, מפרפרים ומתאיידים בחום הלוהט של הקיץ ומצטיירים בקושי כחוטים פרומים מבעד למסכי האוויר האפור, המאובק.
וזה מה שנותר מהכפר או מהעיר ברישום של אביבה אורי, מראהנוף: שרטוטים קלילים של בתים הנמסים ומתפוגגים בתוך אוקיינוס של אוויר חלוד, אפור־חום, שאין עוד להבדיל מבעדו בין ארץ ושמיים.
וכל מה שתואר עד כה מתמצה בפסל נוף של אברהם רפאל: האדמה מכוסה שברי ענפים או שברי צמחיית קיץ של ברקנים וגדילנים או שיחי ביצה שיבשו ונשברו, ואולי ייתכן כי זהו ייצוג מתכתי של אותם שדות כוח הנשקפים מציורו של אברהם אילת; ומתחת לשדה הזה משתרע שדה אחר, שמרכיביו מסודרים אנכית, נמשכים לעבר מרכז תחתון סמוי; ומעל לשדה האופקי, "האדמתי", מתנשא שדה שלישי שגדיליו נדחפים או נמשכים כלפי מעלה בכוח אחר שנותן להם עוצמה לעמוד זקופים עד שיכלה כוחם; ולבסוף גדילים אלה יקרסו ויישברו ויפלו וייספחו לשדה השרוע של קודמיהם, שנשברו גם הם כשכוחם אזל.
ואיך אפשר בלי נחום גוטמן ונמל חיפה האפור שלו, אפור מלא הדי גוונים המאחד את הים והשמיים למקשה אחת; ובתוך האפרוריות הצבעונית הזו מופיעים מספר כתמי צבע של עצמים בני חלוף, אונייה ודגלים מתנוססים ברוח, כעת הם פה ומחר כבר אינם; ואחרי שייבלעו וייעלמו במסכי האוויר יישאר האפור הנצחי של אוויר הארץ הזאת.
ומעבר לכל המילים האלה בחרתי יצירות שאני יכול לראות בעיני רוחי כשאני עוצם את עיניי אחרי שראיתי אותן בעיניים פקוחות - יצירות שחוללו ככל הנראה קישורים חדשים שלא היו קיימים קודם לכן בין הסינפסות של תאי העצב שבמוחי; וכשאעצום את עיניי אראה ואחוש דרכן את הארץ ההיא שבהיותי ילד ראיתי, הבנתי וחשתי כילד, פנים אל פנים; וכשהייתי לאיש ושמתי קץ לדברי הילדות, לא ראיתי ולא חשתי יותר את הארץ הזו אלא במעורפל ומבעד למסכים רבים. והנה באות היצירות האלה ומחזירות לי אותה אבידה גדולה שקוראים לה אהבה.