"יציאת חירום"
יהושע נוישטיין: ברלין - כיס אוויר
שבת, 24.06.06
ראשון, 29.10.06
לפרטים נוספים:
046030800יהושע נוישטיין: ברלין - כיס אוויר
דב אור־נר ותמר דוברובסקי: האם חשבת
אי פעם להתאבד?
24 ביוני - 29 באוקטובר 2006
אוצרת: אילנה טננבאום
בחלל "יציאת חירום" מוקרנת עבודתו של יהושע נוישטיין לצד עבודתם המשותפת של דב אור־נר ותמר דוברובסקי. פעולות הווידיאו והמיצג של שניים מאמנים אלה - נוישטיין ואור־נר - מוצגות במקביל בתערוכה ההיסטורית "כתוב בגוף - פעולה בשידור חי". הצגת העבודות העכשוויות מדגישה את זיקתן לאופני המבע של אמנות הווידיאו בראשיתה בשנות ה־70, שנטתה להתבסס על פעולות ודימויי גוף ועל מתיחה של מרכיב הזמן. בשתי העבודות קיים יסוד מורבידי מובהק, הנקשר לאמן עצמו ולמבט על תהליכי יצירה.
בעבודתו של יהושע נוישטיין ברלין - כיס אוויר (2006) נראים גבר ואישה צעירה בסיטואציה מנוכרת ואבסורדית, המצולמת מזווית צילום נמוכה ונייחת. הגבר, נוישטיין עצמו, קשור ברצועות של ניילון בועות, כשלעיניו משקפי שמש החוסמים את היכולת לראות את מבטו. האישה הצעירה סובבת סביבו ללא הרף, מתחככת בו לעיתים כלאחר יד, ומדקלמת טקסט בגרמנית שנוישטיין חוזר עליו באנגלית - שתי שפות כשני קווים מקבילים שאינם מייצרים דיאלוג. הטקסט, ההגותי באופיו, מתייחס לאמנות העכשווית בעידן הווירטואלי - אמנות הפועלת בתרבות שמתאפיינת בניידות מוגברת ובתהליכי הפצה מסחררים במהירותם. תהליכים אלה, לדברי נוישטיין, גורמים למעשה לריקון ולחוויית היעלמות.
ניילון הבועות - למעשה אוויר ארוז וכלוא - מופיע בעבודתו של נוישטיין כמטאפורה מרכזית לחוויה של נוכחות נעדרת. החומר התעשייתי, המשמש לאריזת עבודות אמנות, משמש כאן לקשירת גופו של האמן ולבניית צלעותיה של התעלה שדרכה מביטים הצופים בהקרנה. המבנה, המאזכר שרוול המחובר למטוס, הוא מעין "שרוול יניקה" מנוכר ותעשייתי. בתוך כך, מציין נוישטיין, גם הצופה המתבונן בעבודה, מבצע פעולה שניתן להגדירה כאמנות.
עבודתם המשותפת של דב אור־נר ותמר דוברובסקי, האם חשבתאי פעם להתאבד? (2006-2004), כורכת את האובייקט האמנותי בדימויים של התאבדות והרס. הפרויקט המתמשך המשותף של האמנים, שהחל בקיבוץ בארי ב־2004, עוסק בהרס ובהטמנות של עבודות אמנות באדמה. מהלכים אלה, כגון קבורה בים ובאדמה וכן פיצוץ ושריפה בבור, מתבססים על ארבעת היסודות על פי תפיסות מיתולוגיות קדומות - אדמה, מים, אוויר ואש. הפעולות נדמות בחלקן לטקסי קבורה של בני אדם, אך במקביל הן מצביעות על ניקוי, ביעור ויציאה לדרך חדשה. בהשוואה לפעולות ההטמנה של אור־נר בשנות ה־70, שעסקו בעיקר בשימור ובזיכרון של תכנים חברתיים־פוליטיים, ההטמנות העכשוויות מייצרות הרס.
לצד ההקרנה הגדולה על הקיר ב"יציאת חירום", שנראים בה תהליכי הוצאת העבודות מהסטודיו עד להריסתן, מוקרנים בטלוויזיות שלושה סרטים קצרצרים, המציגים פעולות סימבוליות שעוסקות באלימות ובהתאבדות. בסרט הראשון, הכנה, נראים בתוך צלחות שמונחות על שולחן כלי נשק ואמצעי התאבדות: אקדח, סכין, חבל תליה וכדורים; בסרט השני, אלימות, מושלכים חפצים אלה לבור שחור ונהרסים בפעולה אלימה; בחלק השלישי,השלמה, נאספים השברים ונקברים בעפר. ההרס של האובייקט האמנותי ו"התאבדותו" עשויים להדהד את המציאות האקטואלית, על מרכיבי ההתאבדות והטרור ההרסניים המתקיימים בה.