אוצרת: יהודית מצקל
תערוכתו של ענן צוקרמן מעלה שאלות הנוגעות למאפייניה של הזהות הגברית הישראלית הצעירה. בתערוכה מוצגות חמש עבודות אוטונומיות, שמשלימות זו את זו לכדי מכלול נרטיבי אחד. צוקרמן משמש למעשה כבמאי וכמפיק של תמונות "קולנועיות" גדולות ממדים, המתארות במרכזן באור דרמטי דמות גברית בסיטואציה מבוימת בקפידה. במבט ראשון, עבודותיו של צוקרמן מאזכרות את תצלומיו של האמן הקנדי ג'ף וול ואף את עבודותיה של האמנית האמריקנית סינדי שרמן. הדבר ניכר בהקפדה על הפרטים המבוימים כמו האיפור, עיצוב השיער, הלבוש, האביזרים, התאורה ובחירת אתרי הצילום, אך הוא נבדל משני אלה בהדגישו היבטים "פתולוגיים" הקשורים בצריכת דימויים בתרבות ההמונים העכשווית.
הסצנות המבוימות של צוקרמן מעמידות את הגבר באור מגוחך, ויש בהן נימה של הומור עצמי ביחס לדימוי הגבריות. צוקרמן מכנה את טיפוח פנטזיית הזכריות ופולחן הגוף בתרבות הצריכה העכשווית כ"פולחן של אוטו־אירוטיזם, המכיל בתוכו סירוס עצמי". העבודהגופה, מהסדרה "הפרויקט של אליעזר בלום", שבה מצלם צוקרמן את עצמו כגופת גבר נטושה השרועה פרקדן בין השיחים, היא עבודה מפתח בניסיון לקרוא את מכלול יצירתו. "בגופה קיים המבט של ענן צוקרמן הצלם/הגבר, על ענן צוקרמן כדימוי של גבר", מעיד האמן, ואכן, דומה כי הדיוקן העצמי כגופת גבר המוחלשת מכל סמן או אלמנט של גבריות, עשוי לשרטט באופן סמלי את מות הגבר ומושג ה"גבריות".
ככלל, עבודותיו של צוקרמן משקפות שני מישורים שונים של התייחסות: הפן האחד משקף תמונה של גבריות מסורסת, מכונסת בתוך עצמה וחרדה למקומה, גבריות שאולי כבר איבדה את מקומה כסמן של כוח בתרבות העכשווית; הפן הנוסף נקשר לדיון שצוקרמן מעלה בדבר מקומו וחשיבותו של הדימוי המצולם. לטענתו "זהו צילום שמגלם בתוך עצמו את אובדנו של המדיום. הנראות של הדימוי המצולם אינה מראית עין אלא הדבר עצמו". דומה כי העולם הצרכני של ימינו, על השטף העצום של דימויו המבוימים, מערער על התוקף של הצילום כמדיום אמנותי, ומכאן המבט הספקני על עצם טיבו של המדיום. מתח מרובד זה שבין דימויים ממשיים וטעונים לבין השאלות המופנות לעצם מעשה הצילום ותוקפו מעניק לתערוכה אופי בלתי שגרתי וטורד מנוחה.