נשים, מבט אישי - כתיבה מבפנים
יהודית קציר
כאשר הוצע לי לבחור עבודות מאוסף מוזיאון חיפה לתערוכה אישית, שמחתי להתנסות בהרפתקה - הזדמנות נוספת לחזור אל "עירי הביולוגית" שבה נולדתי וחייתי את השנים המכוננות. עזבתי את חיפה בהיותי בת עשרים, אך היא מעולם לא עזבה אותי. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי כותבת עליה, מתגעגעת אל נופי הכרמל והים, אל ריח עצי האורן ואל הנוף האנושי. גם אמנות פלסטית אהבתי תמיד, אף על פי שלא למדתי את התחום באופן מסודר, ואני מרבה לבקר בתערוכות בארץ ובחו"ל, מסתובבת במוזיאונים לא כמבינת דבר אלא כציידת של צבעים והלכי נפש, של ריגושים והתפעמויות.
נקודת ההתחלה היתה מול המחשב במשרד הרשם הלא גדול. עברתי על מרבית האוסף, אשר כולל כ־7000 עבודות המופיעות שקופית אחרי שקופית, מצוינות במספרים סידוריים, ללא שמות האמנים - סעודת "אכול הרבה מעבר ליכולתך". חיפשתי את אלה שמולן תיעצר נשימתי: מרוב כוח אנושי, מרוב חיים, מרוב יופי - מושג שבשנים האחרונות, הפוסט־מודרניסטיות, קצת יצא מן האופנה. חיפשתי חוט מקשר בין העבודות שמשכו את לבי, ולא לגמרי הופתעתי לגלות שהנושא שלי הוא דמויות נשים.
נשים מרתקות אותי כנושא בכתיבה - מסע החיים שלהן ויחסן לזמן, שכמו מים בסלע הוא מפסל בפניהן, בגופן ובנפשן; תנועת הגוף בחלל, העונג שבו, המחזוריות, החיים שהוא מייצר; יחסיהן עם הקרובים להן - בני זוג, ילדים, הורים; קשריהן עם נשים אחרות - דמויות מכוננות, חברות, בנות; הכוחות שלהן, העומק הרגשי, היכולת לצחוק, לכאוב, להשתנות, ליצור, להתבונן בעצמן. אני כותבת "עליהן" בגוף שלישי רבים, כצופה מבחוץ, על אף שאת מירב הניסיון והתובנות אני דולה מתוך עצמי וכותבת אותם "מבפנים". אולי משום כך העבודות שבחרתי לתערוכה הן לא רק "אובייקטים" עבורי, אלא גם השתקפויות - ביטוי לדימויים ולארכיטיפים שאני נושאת בתוכי. אני מקווה שהבחירה אינה רק סובייקטיבית, אלא שרבים, נשים וגברים, יוכלו למצוא בעבודות - כבכל אמנות טובה - הד לנפשם.
המסע שלי מתחיל באופן טבעי בנעורים, ברישום דמות של אז'ן ספירו - צעירה אירופאית, שתווי פניה מעודנים ומתוקים, לבושה היטב, ניכר שנוח לה בגופה. העמידה הזקופה, הפניית הגו וההחזקה הבטוחה של המוט, הנראה כמשוט, אינן מכבידות עליה, על אף התנוחה הלא טבעית. נוח וחם לה בתוך בגדיה, שניכרת בהם גנדרנות מסוימת, בייחוד בכובע ובאופן שהיא חובשת אותו. בעיניי זהו דימוי של אישה צעירה, בוטחת בעצמה ובעולם בתום של נעורים, החותרת - מתחילה לחתור - בנהר חייה.
דיוקן הלגה שפר שצויר על ידי אדולף מיליך, שבה את לבי במיוחד: הפנים הרציניות הנוטות הצדה במעין ספקנות; התווים החדים, המסותתים, עם רמז לרוך וחושניות בשפה התחתונה; המבט החודר שכמו רואה אל תוכך, אינו מאפשר לך, הצופה, לראות בה רק אובייקט למבטך; התסרוקת הא־סימטרית, שמעידה על אישיות בלתי שגרתית; השמלה האפורה, שגם בה יש חומרה מסוימת, מכסה על גוף שניכר בו חוסן; הכתפיים רחבות, הזרועות חשופות ויש בהן רכוּת אך לא פגיעוּת. הישיבה סגורה, לא מתמסרת, היד הימנית אוחזת בוורד הפעור, הנשי והרומנטי - לכאורה ניגוד לדמות החמורה, אלא שאופן האחיזה בו אינו מותיר מקום לספק - הפרח שלוף מולך כסכין.
התחריט אם וילד של אריך וולפספלד מציג דימוי אמהוּת לא סטראוטיפי. מבטם של האם והתינוק אינו נראה, עיניהם עצומות, הם אינם מחייכים. זהו רגע פרטי שאינו מיועד לעיניו של איש. פני האם מרוכזים בנשיקה בדבקות, כאילו חייה תלויים בכך, היא יונקת חיוניות מלחיו השמנמנה של התינוק. הבעתו של התינוק מיוסרת מעט, כמי שהחיוניות נשאבת ממנו. וולפספלד הבין אמת נסתרת באשר לאמהוּת, ואולי באשר להורוּת בכלל: אנחנו ניזונים מילדינו לא פחות מאשר מזינים אותם. הקווים הסוערים מוסיפים לחוסר ההרמוניה שבתמונה.
שלושת רישומיו של אברהם וולקוביץ' מהווים חלק מסדרה בת עשרות ואולי אף מאות עבודות, שבהן הנציח את הרקדנית איזדורה דנקן - אגדת המחול האמריקאית, שכוננה את הריקוד החופשי, הקרוב לטבע, בתלבושות אווריריות דמויות טוניקה וברגליים יחפות. וולקוביץ' יצר דיוקנאות אקספרסיביים, מלאי תנועה ומשחקי גוף ובד, של אמנית יוצרת ומחדשת.
במסגרת התערוכה בחרתי שלוש עבודות של גוף נשי עירום. עבודתו של הרמן שטרוק, פרוטומה של אישה, עוררה בי עניין בגלל הצל שעל הקיר - הפן האפל, הנסתר, של הצעירה העירומה והגלויה. בעבודה עירום אישה של אליהו גת מופיע עירום בהיר, בשל, שלם ומסתפק בעצמו. ראש האישה מוטל בנינוחות על זרועה, פניה אל מלבן כחול - אולי חלון, אולי תמונה בסטודיו של האמן - הצבעים בהירים ואופטימיים. לעומת זאת, בעבודה טורסושל אירה מוסקוביץ' מופיעה אישה מבוגרת וגדולת מימדים, זרועותיה שלובות מאחורי גבה בהתמסרות למבטה המפוכח של האמן, אולי גם בהתרסה: זו אני, הנה פניי, הנה גופי, אפשר לקרוא בהם, כמו במפה, את החיים שעברו עליי. אינני מתחרטת ואינני מתביישת בדבר.
עבודתה של אגנס לזר, ללא כותרת, מבטאת הלך נפש קודר. הדמות הקטנה, המכורבלת בבעתה, אינה אישה מסוימת, אלא יצור אנושי שהוכרע על ידי כוחות אפלים ועצומים - אסון, מחלת גוף או נפש, דיכאון, או אימת מוות. הרגליים מתאמצות לברוח, הראש מבקש מסתור. גם מי שאינו חווה את התחושות הללו יכול לנחש את טעמן, כבחלום ביעותים שהפך למציאות.
סבתו של האמן, עבודתו של משה גת, הזכירה לי דמויות ממשפחתי: העיניים שכבר ראו הכול - בארות של צער וחוכמת חיים מאחורי המשקפיים; הפנים החרושות שתי וערב וקמטי הדאגה בין הגבות; השפתיים החשוקות, לבל ימלט הכאב; הגוף, שכבר אינו נהנה מנשיותו, בבגד שחור, גוף אלמן; כפות הידיים המגוידות משנים של עבודה קשה. זהו דיוקן של סבתא ארכיטיפית.
ובסוף המסע, תחריטה האקספרסיוניסטי של קתה קולביץ', מוות ואישה - מוות אלים, בטרם עת, של אישה שגופה הצעיר והחסון נלחם במוות, בייצוגו המסורתי כשלד, וילד קטן נתלה בייאוש על שדה.
מספר עבודות בתערוכה מציגות דימויי נשים במבט גברי, ביניהן שני הדפסי משי של נשים בנוף אורבני. בעבודתו של אורי ליפשיץ,דיזנגוף, נראית האישה התל אביבית ממותניה ומטה, רגליה החטובות בנעלי עקב הן אובייקט למבטו של הגבר והמבט מתרחב עד שהוא נפרש מתחתיה כמסלול דוגמנות. מימין מופיע כלב זאב המרים את רגלו להשתין וכך מעצים את האפקט האירוני. האם מבטו של האמן באישה הוא סקסיסטי, או שמא הוא מציג באופן ביקורתי את הסקסיזם המאפיין את הגבר הישראלי? לעומת זאת, בעבודה מס' 9 של קטסורו יושידה נראית צעירה יפנית במבט מאחור, בשמלת מיני, כדמות מוכפלת: הקדמית היא הפרסונה, התדמית, אובייקט למבטי הבאים מולה, ואילו כפילתה מוסתרת מאחוריה - היא התודעה החווה והמתבוננת, החבויה מאחורי הפרסונה; היא הסובייקט.
בהדפס האבן של סלוודור דאלי שימשה גאלה, אשת האמן, השראה ליצירת הדימוי המיתולוגי של ראש המדוזה. המדוזה המרשימה של דאלי, בכתמים מתפשטים של צבעי מים, נדמית כטובעת. שערה אינו עשוי מנחשים, והיא מיוסרת ואנושית יותר מאשר מפחידה ומפלצתית.
ולבסוף, שני דימויים שיש בהם קריצה: אישה מתעמלת של משה הופמן ולחם ומכונת תפירה של הרמן ברזריק. בחרתי לשלב את עבודתו של ברזריק בתערוכה על אף שהיא איננה פורטרט אנושי, אך היא לקוחה משדה המשמעויות והאסוציאציות הנשי. היא מזכירה לי את אמי, שהיתה תופרת לעצמה שמלות מגזרות של "בורדה", ואת מוסד ה"תופרת" - נשים שעד שנות ה־70 היו תופרות לפי הזמנה, בביתן או בבתי הלקוחות. היא מזכירה לי במיוחד את שיעורי המלאכה בבית הספר, כאשר רגלי היתה מתבלבלת על הדוושה, והמכונה, לבהלתי הגדולה, החלה להתפרע. ברזריק צייר מכונת תפירה שהיא מטפורה לנשיות פרועה, מתמרדת, קפריזית, מכונה שיש לה חיים משל עצמה.