אוצרת: יהודית מצקל
בתערוכה זו בונה אורימיאן סיפור מסתורי וחידתי, המרחף בין מציאות לדמיון. במרכז התערוכה מוצגות שתי עבודות דיוקן של עלמה ועלם בגודל טבעי, ולצדן סדרת ציורים, הנראים כמעין הקפאה וקיטוע של דימויים קולנועיים. למרות שמותיהן הספציפיים של שתי הדמויות המרכזיות, סמי ומעיין, מערכת היחסים ביניהן נותרת בלתי מפוענחת. בנוסף, אין זה ברור אם מדובר בדמויות בשר ודם או בסטריאוטיפים המייצגים אבטיפוס של "גבר" ו"אישה". לעומת שתי הדמויות הללו, העומדות דוממות ומישירות לעבר הצופה מבט מטריד, בקבוצת הציורים הקטנים ניכרת שפה ציורית שונה - הדמויות מקוטעות, ערופות ומסוחררות. כיוון שהקשרים העלילתיים בין הציורים אינם חד־משמעיים ושולי סיפוריהם פרומים, הצופים מוזמנים לייחס לרצף הציורי היגיון סיפורי ולבחור את הז'אנר הקולנועי המתאים לו: אימה, דרמה, טרגדיה או אפילו מלודרמה על אהבה בלתי אפשרית.
עבודותיו של אורימיאן מעמידות במרכזן את נושא המציצנות: את דימוייו הוא מלקט תוך כדי שיטוט אקראי בבלוגים באינטרנט וכך הופך את הצופים למציצנים בעל כורחם. בנוסף, הדימויים המצולמים עוברים גם מטמורפוזה דרך שפת הציור ומעלים על פני השטח שאלות על מידת הרלוונטיות של מדיום הציור המסורתי ביחס לדימוי המצולם. כפי שמעיד אורמיאן: "הציור מנצל את המדיום הדיגיטלי כדי לגאול אותו משממונו, תוך חיפוש אחר נקודות האור החבויות באותם תצלומים חובבניים ורשלניים והפיכתן ל'שירת רחוב' בשפת הציור". פעולת הציור מנכסת את הצילום, נשענת עליה ועושה בה שימוש. באופן זה נוצרת הפשטה של המציאות, שככל שננסה לתפוש אותה כך היא תיוותר בלתי ניתנת להשגה. הציורים נותרים כעדות אילמת לאירוע הסיפורי ולפעולת הציור; כמו מתים־חיים, הם נעים בין ה־still ל־life - פוחלצים.